Review: גזוזטרה ביער

גזוזטרה ביער by Julien Gracq
My rating: 5 of 5 stars

לפני זמן מה קראתי את "מדבר הטטרים" לדינו בוצ'אטי – יצירה קפקאית על קצין במוצב מבודד המצפה למלחמה שאינה מגיעה (או שלפחות בעבורו לא תגיע לעולם). והנה קראתי יצירה החולקת עם "מדבר הטטרים" את אותו הנושא וכמעט את אותה המשמעות. בעוד שספרו של בוצ'אטי מתרחש בעבר לא מוגדר ובמקום שיכול להיות כל מקום, הרי שההתרחשות ב"מרפסת ביער" (ה"גזוזטרה" הארכאית מיותרת, בתרגום יפה בעיקרו אף שאינו ערוך בקפידה) מקובעת בזמן ידוע ומקום מוגדר. מדובר במספר חודשים, הקודמים לכיבוש צרפת בידי הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ובגבול צרפת-בלגיה, ביער הארדנים.

גראנז' הוא מש"ק מילואים בחיל הרגלים. הוא מוצב כמפקדם של שלושה חיילים בבונקר בטון קטן בלב היער. הבונקר בנוי על פי הדגם הפרוידיאני – קומתו העליונה היא בקתת מגורים וקומתו התחתונה ביצור טחוב ובו תותח קל נגד טנקים. מלבד סיורים ביערות לאורך הגבול ותחזוקה של העמדה אין לחיילים הרבה מה לעשות. תפקידם להפעיל את התותח אם יפלוש טור משוריין גרמני בדרך ההפרדה שבלב היער ולחסום אותה. רוב הזמן מנותקים החיילים מן המפקדה, ניתוק בלב הטבע, אותו הם מקבלים בברכה, שכן, כידוע, המילואים ובפרט המלחמה משנים את אורכות החיים, כופים ביטול של השגרה העירונית והמשפחתית על כל טרדותיה ויוצרים חופש מוזר ומשחרר באמצע החיים. בקיצור - הגיעו למילואים, חשבו עושים חיים. ישנם כמובן גם כמה אותות מבשרי רע. הקצין המפקד של גראנז' הוא היחיד שאינו נתפש לאשליות אך מלבד כמה הערות חמוצות הוא חסר יכולת להתמודד עם שאננות פיקודיו ועם דרכי החשיבה המאובנות של הפיקוד העליון וחוסר תפקודו של הצבא הצרפתי המיושן. קצין שריון צעיר המבקר בעמדה לאחר שהטנק שלו מתקלקל בסמוך לה, נדהם למראה הבונקר ואומר לגראנז' כי במקומו היה נמלט מן המקום ורומז לו כי כשיגיעו הטנקים הגרמנים הם לא ינועו בשיירה אלא יהיו מלווים בכוחות קומנדו. בנוסף ישנו בסמוך לעמדה כפר זעיר וקסום, מעין ממלכת פיות, נטוש בחלקו ומאוכלס בדמויות נשיות בלבד, השוכן מבודד בלב קרחת יער. בין גראנז' לבין מונה, דיירת בכפר, סוג של אישה-ילדה דמויית פייה מתפתח רומן.

בעצם, אם תבקשו ברומן הצנום הזה עלילה נוספת או משהו מעובה יותר, לא תמצאו. זהו כל הסיפור. אז במה בעצם מדובר? מדובר כאן בהתמודדות עם קונספציה, קונספציה שאינה שונה בתבניתה מקונספציות אחרות (לרבות זו שלנו כאן בישראל), וצורתה התמכרות לשגרה, לחיים הטובים, תוך חוסר אמונה (או אי רצון להאמין) כי מתקפה מסתמנת אכן תתרחש באמת ותהפוך את חיינו. אבל זה אינו ספר עיון העוסק בניתוחים היסטוריים של פסיכולוגיה צבאית. העסק כאן מהופך. הקונספציה היא רק תבנית כללית, משל ליחסים שבין הדמיון למציאות, בין החיים למוות ובין המעשה הספרותי לממשות.

לא ידוע הרבה על גראנז', חוץ מן העובדה שהוא חובב ספרות ובפרט את כתביו של אדגר אלן פו. הספר נפתח בהגעתו של גראנז' לאזור, אזור שכאמור בדומה לסיפוריו של פו נמזגים בו הגותי ביומיומי, הקסום במציאותי והאסתטי בארצי. בפסקת הפתיחה מדמה גראנז' כי הרכבת המובילה אותו היא רכבת ל'אחוזת ארנהם' – המופיעה בסיפור של פו על מקום מבודד הבנוי לפי אסתטיקה רעיונית מוקפדת. המתח המלווה את הסיפור אינו שונה הרבה מן המתח בסיפורו של פו 'מסכת המוות האדום' – אנו והגיבורים יודעים כי בחוץ משתולל המוות אבל חשים שהוא אינו יכול לגעת בנו, לפרוץ את גבולותינו. כמובן בהמשך גם יופיעו עורבים מבשרי רע, המרמזים שלא ניתן להתחמק מידה הקשה של המציאות – אך הגיבור השבוי בחוסר האמונה יתעלם מכל האותות הרעים ויפרש הכל, גם כאשר יתחיל העולם להתהפך, מתוך אי אמון במתרחש, חוסר הבנה ותקוות קלושות.

גראנז' הוא אדם הלכוד ברשת הדמיון, כל ההקשרים שהוא מוצא הם הקשרים לעולם הספרות. העמדה המבוצרת בלב היערות נדמית לו בשנתו כספינה או ספינת אוויר בכתביו של ז'ול וורן. במידה מסוימת כל זה מביא אותו להרגשה כי הוא חי למעשה את עלילת יצירת הביקורים של טולסטי 'הקוזאקים'. (בזמנו קראתי קובץ סיפורים של טולסטוי בהוצאת ה'ספרייה החדשה'. בקובץ היו שתיים מיצירותיו הנודעות ביותר – 'מותו של איוואן איליץ'' ו'סונטת קרוייצר' הדחוסות והקודרות. היצירה שחתמה את הקובץ ותפסה להפתעתי כמחציתו הייתה 'הקוזאקים'. ניגשתי לקרוא בה בחשש - יצירה משנית, ארוכה, של סופר לא מיומן, בעלת שם לא מזמין. אבל החששות התבדו – הסיפור התגלה כיצירה נפלאה הכתובה ביד קלה, והפכה ליצירה האהובה עלי בקובץ). היא מספרת על צוער בן אצילים, שלו משרת אישי, החי חיי תפנוקים, המגיע לשהות באזור הקווקז על הגבול עם צ'צ'ניה. הוא מתמקם בבית בסטניצה של קוזאקים, מתחבב על בני המקום (שהם הלוחמים האמתיים) ומתאהב בבת הכפר. אבל האידיליה לא מחזיקה מעמד ובסופו של דבר הגיבור המפוקח עוזב את המקום.

למעשה מדמה גראנז' כי הוא אותו אולינין האריסטוקרט, שחבריו לעמדה הם הקוזאקים השורשיים וכי הכפר הסמוך והקסום, על שביליו וחצרותיו הציוריים הם הסטניצה, ומונה אהובתו היא מריאנקה בת המפקד. ולמעשה זה רק נרמז. אם תרצו ניתן לומר כי גראק מספר מחדש את 'הקוזאקים' על רקע מלחמת העולם השניה ויער הארדנים.

אנו מוצאים כאן תיאור של המתחולל בנפשו של גראנג'. לנו ולקוראיו של גראק בשנות החמישים ברור מה צפוי להתרחש ואכן התרחש, בסופו של סיפור. ומכאן האתגר שעמד בפני גראק – כיצד להתל בקורא, כיצד לגרום לו להזדהות עם הלך רוחו של גראנז'? הוא עושה כן באיטיות (התמשכות הזמן מדגישה את הניתוק בו חיים הגברים בעמדה) אבל בדיוק רב באמצעות השפה ותמונת העולם הסוריאליסטית והחצי קסומה. עיצוב הסיפור שונה מאוד מכתיבתו של בוצאטי. מצד אחר הרומן ריאליסטי ביותר, מבחינת המראות שהוא מתאר (בניגוד לנוף המצודה המוזר והמנוכר שמציג בוצאטי), אבל הדימויים בהם משתמש גראק להעביר את הריאליזם דרך מסנן רגשותיו של גראנז' הם פראיים ומשולחי רסן – בארוקיים מאוד. התוצאה היא העברה מדויקת של רגשות המתהווה מתוך שלל הדימויים המשולחים וכליאת הקורא וגראנז' עצמו בעולם של דימויים. זה אינו זרם תודעה, אלא תיאור שהוא ברובו בגוף שלישי, אבל הוא אינו שונה הרבה מזרם תודעה בשל זרימת הפרועה של הדימויים. ליער שמור כאן מקום נכבד: מראותיו ורחשיו פולשים ללא הרף אל מתחמי הבתים והחדרים והגיבורים מרבים לשוטט בתוכו. למעשה רובו של הספר הם תיאורי הטבע. הכתיבה מזכירה מצד אחד את 'דרך פלנדריה' של קלוד סימון ומצד שני את ס. יזהר. כל העסק מאוד צרפתי, הן הבארוקיות הפראית, החצי נחלמת, או השיכורה (הגיבורים כמובן מרבים בשתיית יין) והן תיאורי מעשה האהבה. שילוב של תיאורי טבע ומצבי נפש המשתלבים ללא הרף ומשקפים אחד את השני.
מבחינתי כל העסק הזה הצליח מאוד. נהניתי להתנתק בשעת הקריאה ולהישאב אל תוך החורף ביערות הארדנים, ממש כפי שגראנז' נהנה להתבודד בהם. מדובר ביצירת מופת קטנה, אבל מעוצבת בכשרון רב ובעבודת נמלים.

נ.ב. קראו גם את 'הקוזאקים' של טולסטוי.

View all my reviews