Review: פיתיון

פיתיון by David Albahari
My rating: 5 of 5 stars

(עוד לא התחלתי לגרד אפילו את ערימת הספרים שאספתי בפסח ברחוב ובחלוף שבועיים כבר נתקלתי בעוד מקבץ של ספרים מושלכים. הפעם שלטתי בעצמי. כמעט. כי כשכבר אמרתי להמשיך בדרכי גיליתי שם את הספר הזה של דוד אלבחרי, שיצא לאור בעברית בהוצאת "גוונים" שחדלה להתקיים. משום שידעתי כי קשה להשיגו לא היססתי ואספתי אותו.)

כבר אינני זוכר היכן שמעתי לראשונה על אלבחרי. מן הסתם בשיטוט בבלוגים של כל מיני אינטלקטואלים או במאמרים משל המתרגמת שלו (ושל כותבים רבים אחרים מיוגוסלביה לשעבר – דינה קטן בן-ציון המנוחה שנפטרה כחודש לפני מותו של אלבחרי עצמו). הוא נחשב בזמנו לאחד מבחירי הסופרים בסרביה, הוא גם היה יהודי דור שני לשואה, הוא גם גלה מיוגוסלביה במהלך מלחמת האזרחים והוא נודע בסגנון כתיבתו הפוסטמודרני. כך שאיכשהו נתקע לי בראש שהוא סופר איכותי ומעניין. זהו הספר הרביעי של אלבחרי שאני קורא. קדמו לו "הספר הקצר" – מעשיה קפקאית חביבה בסגנון סוריאליסטי, על חוסר יכולת לכתוב, "צינק" - שעסק במות אביו והיה אוסף הגיגים סתומים ברובם וזרם תודעה בלתי חדיר, ממנו לא נשאר כמעט דבר בתודעתי בחלוף השנים ו"גץ ומאייר" – העוסק בנושא המזוויע של השמדת יהודי בלגרד במשאיות הגז ובמטא פרוזה. בקיצור עד עכשיו ראיתי בו יוצר מעניין, שאני גם מסמפת את כתיבתו ואת דמויות המספרים שלו, אבל לא כזה שהצדיק לחלוטין את השבחים הרבים שנקשרו בו (בתודעתי לפחות). הספר הזה, "פיתיון," הוא המוצלח בספריו שקראתי עד כה. ולמען האמת ממש נהניתי מקריאתו. הוא חוזר על המוטיבים הנמצאים בשאר ספריו של אלבחרי ולמעשה הוא מעין איחוד של שלושת הספרים הקודמים שקראתי. אבל באופן מוזר הוא מובן יותר, מורכב יותר וסדור יותר ומבטא סוג של צלילות מחשבתית הנובעת מתוך ה"כאוס" המובנה המכוון.

הספר הזה מתמקד לכאורה בדמות אמו של המחבר (ממש כפי ש"צינק" עסק בדמות אביו ובהשפעת מותו על המחבר). ילידת קוסובו, שהתגיירה והתחתנה עם בעל יהודי. אבדה אותו בשואה ומיד בסוף מלחמת העולם השנייה נהרגו שני בניה בתאונה. היא "התחילה את חייה מחדש" והתחתנה עם אביו של המספר, יהודי שאיבד גם הוא את אשתו וילדיו באותה תקופה נוראה. אלבחרי מבקש לספר את סיפורה אך כפי שהוא מעיד בעצמו - "תמיד אני מדבר על עצמי כשאני רוצה לספר על מישהו אחר" (עמוד 33) למעשה מספר אלבחרי את עצמו ומנסה להבין את הטראומה האישית שלו מתוך העיסוק בסיפורה של אמו ובטראומה שלה. אלבחרי אינו יכול להתנתק מן העצמי ולספק סיפור אובייקטיבי מרוחק. לכן הספר הוא כולו זרם תודעה אחד של המחבר (כתוב, כמיטב המודרנה, ללא הפרדה לפסקאות), הקופץ ללא הרף בין זמנים שונים ודמויות שונות המתאחדים כולם בנפשו של אלבחרי. נוצר כאן מבנה בעל שכבות רבות, או נכון יותר רישומם של סיפורים רבים על אותו דף נייר. והכל קשור בנקודה אחת שהיא תודעת המחבר עצמו המוסיף אינסוף קווים מקשרים בין הסיפורים השונים על גבי התמונה הסבוכה והמקוטעת עלילתית.

נמצא כאן סיפור חייה של האם ותיאור אופייה החידתי (המנוגד כתמונת מראה לאופיו של בעלה). אך לא באופן ישיר. אלבחרי הקליט אותה מספרת על עצמה בימים שלאחר מות בעלה השני, אביו. אך הסיפור אינו רק מה שהוקלט. למעשה אלבחרי מאזין להקלטות רק שנים לאחר מכן כאשר הוא נמצא בגלות בקנדה לאחר שנמלט מיוגוסלביה בזמן מלחמת האזרחים, ומנסה לכתוב את הסיפור. הוא מעיד על עצמו שוב ושוב שאינו סופר ואינו יודע לכתוב – אמירה רב משמעית המהדהדת הן את בדידותו וזרותו בצפון אמריקה, ששפתה זרה לו ושהפרוזה והפילוסופיה של הכתיבה בה שונה מזו האירופאית שעל ברכיה התחנך, והן את היות אופיו שונה מאופייה המעשי של אמו. בנוסף אלבחרי מנסה לספר את הסיפור שהוא מנסה לכתוב באוזניו של ידיד (שלא ברור אם הוא אמיתי או רק האלטר-אגו שלו), סופר קנדי בשם "דונלד" (נבואה אירונית כיום), המייצג את פילוסופיית הספרות הצפון אמריקאית. אלבחרי מכנה אותו סופר, בשעה שהוא רואה בעצמו מי שאינו יודע לכתוב. הערותיו של חברו מדגישות את זרותו בקנדה ואת אי-יכולתו להסביר את הטראומה שלו, המשוקעת בהיסטוריה יהודית ובהיסטוריה של יוגוסלביה, לחברה הקנדית בה הוא גולה, שההיסטוריה שלה לכאורה קצרה יותר וסבוכה פחות והיא מקדשת פשטות ובהירות בדויה.

מתקיים כאן איחוד של הזמנים ואיחוד של הטראומה. מלחמת האזרחים שפרצה לאחר שנים של איחוד יוגוסלביה, שהתגלה כאשליה, כאידאל שאיש אינו חפץ בו (שלאורו התחנך אלבחרי), היא למעשה רק המשכה של מלחמת העולם השנייה (על השמדת היהודים ומשפחותיהם של אמו ואביו) לאחר הפוגה מתעתעת. חוסר הטעם שבמלחמה ובשנאה, קווי השבר שהן יוצרות, השמדת עברם של האנשים, איפוס רכושם וההגירה הכפויה, שהתחוללו בשואה, חוזרים ומתחוללים בשנות התשעים. האם שהתחילה את חייה מחדש, על מעשיותה היומיומית חסרת התקוות, אך המחייה את המשפחה לאחר השבר, גוססת עם התחדשות הלחימה ארבעים וחמש שנה מאוחר יותר. אלבחרי מוצא עצמו גולה מבחירה, כשכל רכושו סרטי ההקלטה וקולה של אמו בשפה שנטש. הקול הוא רק שכפול מכאני של האם, הוא יוותר חסר משמעות בלי הבן ששומע אותו באופן רפלקסיבי ומשליך עליו את חייו שבהווה. המילים הופכות לכלי מוגבל, היכול רק לשכפל את עצמו, מבלי לגעת בשבר הנעלם עצמו ומכאן החזרתיות הכפייתית של אלבחרי, על ניסוחים הסותרים את עצמם שוב ושוב – למשל, דונלד הוא סופר אמיתי, בעל אמירות יפות ונכונות, אבל הייתי רוצה להרוג אותו; האם הייתה בעלת חוכמת חיים אבל אני אינני יודע כיצד עשתה זאת. רק הטראומה עוברת בין הדורות. הטראומה של השואה, הטראומה של מלחמת האזרחים, של הגלות.

גם קריאתו של הספר בימינו אלה הוסיפה עליו משמעויות. המלחמה בעזה, ומלחמת האזרחים (הסמויה עדין) בישראל. טבח השביעי באוקטובר כמו גם הנקמה חסרת הגבולות בעזה ותושביה, התערבלו יחד עם תודעת המחבר. רבים מהדיסוננסים הקוגניטיביים המרצדים בספר רלוונטיים גם בישראל של 2025. משאתה מתמסר לסגנונו של אלבחרי, אתה גם נהנה מאוד מהספר ומן היופי של מורכבותו, אך גם סובל בשל המשך הדהודה של הטראומה, שכמו נובע מדפיו, ומילותיו חגות סביב שבר חדש, חסר פשר, שטרף את המציאות והפך את חיי תושבי האזור לזולים וחסרי חשיבות בשל היאחזות דוגמטית וקיצונית בהיסטוריות ומיתולוגיות אבסולוטיות שאינן סובלות אף פרשנות שאינה טריוויאלית בפשטותה ואכזריותה.

View all my reviews