Review: מתחת לפני השטח - יחסי גומלין בין פוליטקה לארכיאולוגיה בישראל

מתחת לפני השטח - יחסי גומלין בין פוליטקה לארכיאולוגיה בישראל by Shuka Yehoshua Dorfman
My rating: 3 of 5 stars

הספר הזה אינו עוסק בארכאולוגיה ובמחקר הארכאולוגי בפני עצמם אלא ביחסים ההדדיים שמתקיימים בין ארכאולוגיה לחברה ולפוליטיקה במדינת ישראל. בהשפעה שיש לפוליטיקה ולאידאולוגיה על המחקר האקדמי עצמו דנים בכלליות בעיקר בפרק השני, העוסק ביחסים שבין ארכאולוגיה ולאומיות בישראל, למן העשורים הראשונים למדינה שבהם חפרו הארכאולוגים "עם התנ"ך ביד" כשמטרתם להוכיח את המסופר בספר הספרים, ובפרק האחרון העוסק במעורבות הקהילות הנוצריות השונות בפעילות הארכאולוגית. פרקים אלו ושאר הפרקים מציגים בנוסף בעיקר את הבעייתיות שבביצוע הפרקטיקה הארכאולוגית, במיוחד החפירות עצמן, במדינה מקוטבת כל כך כישראל. הארכאולוגיה ניצבת בתווך, בליבן של מחלוקות על בסיס לאומי (ימין ושמאל, ישראל והפלשתינאים – בהתמקדות בחפירות באגן הקדוש ועיר דויד בירושלים), מחלוקות על בסיס דתי בין מחקר מדעי ולבין השקפות דתיות (חרדים ונוצרים) – בהתמקדות במאבק החרדי כנגד חפירת קברים, ומחלוקות בינלאומיות בדגש על מאבקי השליטה בהר הבית.

הספר נכתב בידי שוקה דורפמן שניהל את רשות העתיקות בשנים 2000-2014, למעט הפרק הסוקר את הפעילות הארכאולוגית בקהילות הנוצריות שכתב ד"ר גדעון אבני. מכך נגזר במידה לא מועטה אופיו של הספר. ראשית יש לציין כי דורפמן ניסה להציג מגוון מקיף של נושאים בהם קיים קשר בין פוליטיקה לארכאולוגיה בישראל, כפי שתעיד חלוקת הפרקים. בנוסף קיבלתי את הרושם כי השתדל כמיטב יכולתו להיות הוגן בהצגת הדברים – הוא אפילו מודה פה ושם בטעויות שבצע ואינו מסתיר בני פלוגתא. לכל נושא הוא אף מצרף מעין מבוא וסקירה היסטורית. יחד עם זאת, כאמור, צורת הכתיבה, שחלק גדול ממנה היא כתיבת "זיכרונות" ועדויות מזווית אישית של מנהל רשות העתיקות, גוררת בהכרח גם לא מעט הצטדקויות ומתמקדת בעיקר בפרשיות מן השנים בהן כיהן במשרה. הספר נע אם כך בין ניסיון לבחינה אובייקטיבית של הסוגיות לבין הצגת עמדתו של המחבר ועמדת רשות העתיקות בסוגיות ואירועים שונים ודעתו האישית על הגורמים השונים המעורבים בסכסוכים ובמגעים עם רשות העתיקות – ראשי העדה החרדית, פוליטיקאים וראשי ממשלה, אנשי אקדמיה, דיפלומטים, יועצים משפטיים ומבקר המדינה. לטוב ולרע יש כאן גם ניגודיות בין הצגה כללית וסטנדרטית של המחלוקות השונות (למעט הפרק על העדות הנוצריות, היא לא חידשה לי הרבה) לבין תיאור של אירועים ספציפיים, ומחלוקות מרכזיות (כולל ציטוט של אישים ומסמכים משפטיים). פעמים רבות הכתיבה הופכת לעדות. כאמור דורפמן משתדל לשמור על אובייקטיביות, לפחות בכך שהוא מזכיר עמדות של צדדים אחרים, אך הזכוכית המגדלת ממוקדת בדרך טבע על עמדת רשות העתיקות הישראלית ודרכי התנהלותה.

תיאור המאבקים הספציפיים מעניין – חפירת הקברים באנדרומדה ביפו, בניית חדר מיון ממוגן בבית החולים באשקלון, אי שיפוץ מעלה המוגרבים, החפירות בעיר דויד, המחלוקות בין העדות הנוצריות השונות בכנסיית הקבר וסוגיית השליטה או היעדר השליטה הישראלית בהר הבית. כמובן שבחצי העשור שעבר מאז פרסום הספר כבר הספיק המצב גם להשתנות: עליית יהודים להר הבית וניסיונות תפילה בו הפכו מפעילות של "קיצוניים" מנאמני הר הבית לנושא החם שבקונצנזוס והמטרה "הבאה בתור" לרהביליטציה של הציונות הדתית; כמו גם מחלוקות בין סעודיה, ירדן והפלשתינאים בקשר לקדושת וניהול אל-אקצה; הרס עתיקות בידי הוואקף והפלשתינאים ושוד עתיקות נרחב בשטחי ישראל והרשות הפלשתינאית.

באופן כללי ניכר כי גישתו של דורפמן (מתוקף תפקידו) לגבי המחלוקות השונות היא כי על רשות העתיקות להישאר גוף "ניטרלי" מקצועי. במקרים רבים היא אינה מסוגלת לבצע את עבודתה ומוצאת את עצמה במצב בלתי אפשרי פשוט מפני שהרשויות הפוליטיות נמנעות מעימות, מקבלת החלטות שנויות במחלוקת ומיישום של ריבונותם. רק בנושא אחד נוקט שוקה דורפמן עמדה שאינה ניטרלית וזאת בנושא העימות עם החרדים בנוגע לחפירות בקברים. שם נותרה רשות העתיקות בתקופתו, בין שרצה בכך ובין שלא, ולמרות מאמציו, צד בעל עמדה בסכסוך, עמדה שלרוב אינה מתפשרת (מעבר למה שנכפה עליה בידי היועץ המשפטי).

כאמור ניתן היה להרחיב ולהביא ביתר פרוט דעות שונות במגוון נקודות. למשל, דורפמן מציין (עמוד 65) כי "חוק העתיקות הוא חוק דרקוני המקנה למנהל רשות העתיקות סמכויות רבות. להערכת משפטנים וכלשונם, חקיקה מסוג זה לא הייתה עוברת היום. לאמירה זו הייתה משמעות נוספת בהתנהלות הרשות בעניינים אחרים, מפני שבכל פעם שחשבתי שיש צורך בשינוי או בעדכון חקיקה, יעצו לי המשפטנים לא לעשות זאת. לדעתם כל פתיחה של החוק תגרור את החרדים לפעול להגבלה חוקית של החפירה בקברים". כיצד ניתן או רצוי לפתור מצב משתק זה? שוקה דורפמן אינו מציע פתרונות.

דוגמא אחרת שהיה מקום להרחיב בה ולא להסתפק בביקורת מרומזת היא בפרשת בית הקברות המוסלמי שבאתר מוזיאון הסובלנות. דורפמן כותב (עמ' 110-111): " אחד מהם היה עובד רשות העתיקות לשעבר, הארכאולוג גדעון סולימני, אשר ניהל את החפירות באתר בעונתן הראשונה, ועם סיום עבודתו ברשות יצא בנחרצות כנגד החפירות שהוא בעצמו ניהל. בין יתר דבריו אמר גם (הארץ 18.5.2010): "זו בעצם פעולה כוחנית למחיקת העבר המוסלמי, זה בעצם יהודים נגד ערבים, זה פשע ארכאולוגי ופשע ציבורי". ברור לי שכמנהל רשות העתיקות היה עלי לעצור את החפירה כבר בשלבי החפירה הראשונים, ולא לאפשר את הריסתו של חלק זה של בית הקברות העתיק. אך כאמור, בשלבי החפירה הראשונים לא היו ידועים לי הנתונים המדויקים של אופיו של בית הקברות. נוסף על כך אני לא שולל כי הלחצים הכבדים שהופעלו עלינו שיבשו במשהו את שיקול דעתינו .."

באופן אישי ציפיתי פחות לסקירה של המחלוקות או לתיאור ספציפי של מאבקים ויותר למחקר בעל תובנות מעמיקות בנושא. כבר יצא לי לקרוא כתבות עיתונאיות (למשל על פעילות עמותת הימין אלע"ד, שבידיה הפקידו/הפקירו הממשלה ורשות הגנים את ניהול עיר דוד) שהציגו באופן בלתי אמצעי עדויות של הצדדים השונים ודרכי פעילותם המורכבת באופן מעמיק יותר. הספר הוא ממצה ומהווה עדות מעניינת והוא יכול לשמש בעיקר ספר מבוא, נקודת מוצא למבקשים להעמיק בנושא.

View all my reviews