Review: ממה עשוי התפוח

ממה עשוי התפוח by Amos Oz
My rating: 4 of 5 stars

כתיבת ביקורת על ספר עשויה להיות עניין מורכב כפי שעולה גם מהנאמר בספר זה עצמו. הדובר העיקרי בו, עמוס עוז, מציב סייגים לביקורת (עיתונאית בעיקר) של ספרים ומצייר את דמותו של המבקר האידיאלי מבחינתו. טוב, מעצם עיסוקי כרגע בביקורת, אין לי חובה (וכנראה שגם אסור לי) לרצות את עוז וגם לא בטוח שאני יכול. ובכל זאת, אתה קורא ספר, ומשהו מסגנון כתיבתו, מהטון שבו מובעים הדברים, דבק גם בך, אם אתה ממהר לכתוב אודותיו (והמהירות היא לפעמים מן השטן כידוע). אז המבקר שעמוס עוז מעדיף צריך להיות כזה שיש לו כבר קהל קוראים שלמד לסמוך על טעמו במידת מה. זה כבר מוביל לפרדוקסליות מסויימת, הרי גם מבקר חובב או מתחיל צריך להתחיל מהיכן שהוא, וקהל הקוראים גם למד או משנה את טעמו לפעמים בהשפעת הביקורות (זה קרה לי עצמי לא פעם בתחום המוסיקה הקלאסית אבל לא נכנס לזה כאן ...). והאם בכלל תפקידו של המבקר (גם הפופולארי ולא האקדמאי) לעצב טעם או לעסוק בטעם ספרותי? לי אין כוונה לעסוק כאן בפילוסופיה של ביקורת הספרות.

ובכל זאת אנסה תחילה להתייחס בחיוב למספר נקודות (בקשות) שעוז מעלה מאחר ואינני מוצא בהן פגם. הוא מייחל לביקורת "שלא תתיימר להיות פסק דין אחרון אולטימטיבי" (עמוד 125). עם זה אין לי בעיה ואני מבקש להתייחס כך גם לביקורת זו. "אם אתה מבקר שמקשיבים לו, (ת)כתוב על ספרים טובים", הוא מבקש (עמוד 114). ואני אקדים ואומר שהספר הזה הוא ספר טוב. ומזל שכך כי זה פותר לי עוד פרדוקס, כי הרי כבר התחלתי לכתוב עליו ביקורת. אז קביעה זו אולי אנכרוניסטית אבל בכל זאת אינה חסרת משמעות. באותו עמוד הוא גם מעדיף שהמבקרים לא ינהגו באלימות וימנעו מסרקזם קטלני, ואני מבטיח להיות עדין או לפחות ענייני.

אז הספר הזה הוא טוב. טוב, בעת ובעונה אחת, גם בזכות וגם למרות צורת כתיבתו והעמדות המובעות בו (דבר הנכון לגבי ספרים רבים).

יש כאן אוסף של שיחות שהן משהו שבין דיאלוג לבין ריאיון, לא ממש דיאלוג אפלטוני או דיאלקטי אבל גם ראיון שונה משהו, שמציף איזה דיאלוג, אולי ביטוי לעובדה שהמראיינת היא מישהי שכבר נמצאת עם עוז, מספר שנים, ביחסי עבודה וידידות (כנראה). ואולי רק אולי יש כאן איזה סיכום של חיי יצירה. השיחות ערוכות אך לא בכבדות כנראה, בצורה שאינה פוגעת בהצגת האינטימיות שבין המשוחחים וביצירת אינטימיות עם הקורא/מאזין. השיחה חופשית מספיק בכדי לאפשר סטיות מהנושא. בתוך הדיון משובצים סיפורים ואנקדוטות. וכאן אולי הזמן לשים את האצבע על המאפיין המרכזי של הספר, שיש בו איזה תואם בין אופן הכתיבה והצגת הדברים האמורים לבין הדעות עצמן שעוז מבטא. כפי שאני הבנתי, עוז מתנגד לקנאות על רוב צורותיה, פוליטית, פרשנית, פמיניסטית, חברתית; ובהתאמה סולד מאקדמיזציית יתר בחינוך, בהוראת הספרות ובביקורת הספרות וממשפטיזציית יתר ביחסים בין אישיים ובין פרטים לחברה. ואכן הספר עלול לאכזב את מי שיחפש דיון ממצא או אקדמי ביקורתי בשאלות שחדד ועוז מנסים לדון בהן. עוז שוטח את דעותיו בנושאים מסויימים, חלקם כלליים וחלקם אישיים יותר (למשל יחסו ופרשנותו לביקורת על יצירתו) בצורה מנוסחת היטב (עוז אינו רוצה שיראו בו רק אדם בעל יכולת ניסוח), שניכר שכבר השקיע בה מחשבה, ותמיד מתוך נקודת המבט, וההתפתחות האישית שלו. שזירה זו של הצגת עמדתו לגבי נושאים כלליים בתיאור התבגרותו התפתחותו האישית ובסיפור אירועים מכוננים מתוך הביוגרפיה שלו ואסוציאציות אישיות וספרותיות פרטיות הן הכלי העיקרי באמצעותו הופך כל הדיאלוג/ריאיון הזה למעניין ומושך.

זה גם תואם את תפיסתו של עוז לפיה תמיד האמין "שחינוך והוראה הם עניין של פיתוי. עניין כמעט אירוטי. המורה שואף או שואפת להאהיב על התלמידים משהו שאהוב על המורה. כן. לפתות." (עמוד 136) ועוז מפתה אותנו על ידי אותה שזירה שהוא מבצע ביד אומן בין הסיפורים הביוגרפיים שלו לבין יצירתו ולעמדות שהוא מביע בנוגע לאירוטיקה וספרות. עוז שחושף הרבה מעצמו ביצירתו הספרותית עושה זאת גם בספר זה. הוא אינו נרתע משינויי דעה, אירועים טראומטיים, ביקורת עצמית והודאה בטעויות. בהרבה נושאים הוא אינו נחרץ ומשאיר פתח לדיון נוסף. יחד עם זאת הכל כאן נותן תחושה של דברים מעובדים, דברים שכבר חשבו אודותם דברים שכבר נצוקו (אולי סופר אינו יכול אחרת) מתוך חומרי גלם של אירועים אישיים לתוך תבנית של סיפור. רודפי סנסציות עשויים להתאכזב, עוז יודע להחליק את הדברים, לעצור רגע אחד לפני הצהוב ממש. ביוגרפים וחוקרי ספרות שיבקשו לקרוע מעליו ומעל יצירתו מסכים לא ימצאו כאן את הסכין. עוז יודע להשאיר תמיד מסך או שניים. וכאמור כל זה גם תואם את תפיסתו של עוז, תפיסתו את הוראת הספרות, האירוטיקה, ואפילו את הפוליטיקה. בעיניו לבוש חלקי מושך יותר מהעירום. המשיכה שהספר הזה יוצר (לפחות בעיני) יסודה בטכניקת הפיתוי הספרותי/רעיוני/אישי הזה של עוז – החשיפה וההסתרה, הגילוי והעצירה, הביקורתיות והדעה המנוסחת היטב והכל בתבנית של ריאיון סימפטי (לרוב) או דיאלוג.

לעיתים המסך מזדעזע. זה ניכר בחלק העוסק באירוטיקה וביחסים שבינו לבינה ובחלק העוסק בביקורת יצירתו של עוז – בעיקר בהערותיה הקולעות של חדד שאינה מקבלת את ביטולה המוחלט של הביקורת החברתית, הספרותית או הפמיניסטית ואת הייתרונות שהן מביאות עימן.

נראה שעוז מוטרד משהו מהסתירה לכאורה שבין קביעת גבולות והמנעות מפורמליות יתר, "כל הגבולות בעולם הם גבולות שרירותיים, ואפילו טיפה מגוחכים. אבל היעדר גבולות הוא מסוכן, הרסני, ואפילו קטלני". (עמוד 66) וכן מהקושי להשפיע על אנשים לשנות דעה (פוליטית וספרותית) – "אני לא שמעתי אף פעם בכנסת, ... שיקום חבר כנסת מהסיעה המתנגדת ויגיד: שמעתי את נאומך ועיניי נפקחו, ונוכחתי שאתה צודק". (עמוד 156) וכך גם בבית המשפט ואף בנוגע לדעותיו של עוז עצמו – "לא קרה אף פעם אחת שמישהו יבוא ויגיד לי ... "שמעתי את הנאום שלך, ראיתי את הריאיון שלך בטלוויזיה, אין מה לדבר אתה צודק." (עמוד 157)

כאן אולי המקום לאמץ דווקא גישה ביקורתית יותר. קביעת הגבולות היא חשובה אבל כפי שעוז עצמו מציין "דינמית" לכן יש, לדעתי, פשוט לתת עדיפות לחינוך לביקורתית ומודעות עצמית ואל הגבולות להתייחס ככלי משני שטוב אולי לשיפוט שלאחר מעשה. ובאשר לשכנוע – כאן עוז טועה. בכנסת אינך משכנע את יריבך כי אם את הבוחר. בבית המשפט אתה משכנע לא את הפרקליט היריב כי אם את השופט (או המושבעים), ולאחר שזה ניסח את עמדתו (פסק הדין על נימוקיו) רק אז מתחילה הביקורת האמיתית בהליך הערעור.

לכן במקומו של עוז לא הייתי מקדים להתייאש. דווקא הספר הזה, שאינו חף מביקורת עצמית ומראיה מפוקחת של העבר והשיחות שבו מפתות ומענגות עשוי להשפיע. הוא יכול להוות חלופה לשיח המתלהם שבמקומותינו. עוז אינו רוצה להיזכר כאלוף הניסוחים לדבריו "אני עוד רוצה לזכות שאיזה ראש ממשלה יגיד לי: עמוס עוז, אתה מדבר חרא, מנסח ממש גרוע ... אבל מה? אתה צודק." גם כאן אולי הוא טועה במקצת. לא מכיוון שלא דיבר אף פעם דברי טעם (רחוק מכך) אלא בזלזול ביכולת הניסוח שהיא, אולי, תכונתו החזקה האמיתית כסופר. היא המאפשרת לו לפתות ומאפשרת לו לקבל תשומת לב לדבריו. ובעיקר היא המאפשרת את הצלילות והבהירות שעשויה להרחיב אופקים ובעיקר היא המאפשרת את השיח הביקורתי (בעיקר כשהיא מבטאת, כמו בשיחות האלו בנוסף על אפולוגטיקה, שגם היא לא נעדרת, גם אפשרות לביקורת עצמית). היא המאפשרת להתווכח עימו. בכדי להמנע מבזבוז זמן, נעים להתווכח עם עמדה המנוסחת היטב. ולכן הספר הזה הוא מצויין, מצויין כנקודת סיום וסיכום מפוקחת המניבה ספר שהוא נקודת פתיחה מצויינת להמשך דיון וויכוח ...

View all my reviews