Review: זמן טעות

זמן טעות by Elan Mastai
My rating: 3 of 5 stars

חודש מאי יפה למסעות בזמן. אולי האשם הוא ביום ההולדת. נעשים מודעים למרוצת הזמן ומהרהרים בשנים שחלפו. אני נכנס להלך רוח ביבליונאוטי ונזכר בתקופה ההיא שחייתי בה במציאות שונה. יוצא לי מידי פעם לבקר במחוזות הילדות. החזרה לשם אינה מסובכת כל כך. חוט הנוסטלגיה מורה לי את הדרך. שם אני פוגש בספרות ילדים, יצירות שעשויות להפעים אך לעיתים גם להביא לידי התפקחויות מאכזבות. ישנה תקופה אחרת בחיי שהחזרה אליה קשה הרבה יותר – גיל ההתבגרות (שאצלי יש להודות נמשך קצת יתר על המידה). קראתי אז בעיקר מדע בדיוני. מדע בדיוני מיינסטרימי אם לדייק. קראתי וקראתי ולפתע (אולי בגרתי ואולי המדע הבדיוני השתנה – הייתה תחושה שמתחילה איזו אינפלציה של תתי ז'אנרים בתחום, הצפה, ירידה באיכות) עברתי לקרוא ספרות מסוג אחר. לא שאין יצירות ראויות ואפילו מופתיות בתחום המדע הבדיוני, ואני בהחלט יכול להבין איך הקריאה שלי בגיל הזה תרמה לגיבושו של טעם ספרותי מסויים. גם כיום, בהווה, איני נמנע מקריאת פיקשן וגם לא מסיפורים פנסטיים. אבל לחזור ולקרוא את סוג המדע הבדיוני שקראתי אז קצת קשה לי. אבל מידי פעם זה קורה. בשנה שעברה חזרתי בזמן ביחד עם "שדרך" לשמעון אדף (רסלינג) ושנה לפני כן טסתי לירח במחיצתו של ז'ול וורן.
השנה קיבלתי במתנה את "זמן טעות" ספר שמתחיל במציאות מקבילה כמעט אידאלית וממשיך ברצף של חזרות בזמן שמסבך ומחרב את העניינים. אני, בתור פילוסוף חובב, רק מלקרוא את התקציר, נזכרתי בלייבניץ והטוב שבעולמות האפשריים שלו (מסתבר שלא הייתי היחיד, שמו של הספר בתרגום לגרמנית הוא פאראפרזה ישירה על המונח הלייבניציאני). והינה (הכתיב המלא החדש של האקדמיה, שכתר מיישמת בספריה, מוציא אותי מדעתי. רק נסו לקרוא: "והינה למוחרת בצוהריים ..." וכיוצא בזה) עוררה המתנה רצף של אירועים שבסופם מצאתי את עצמי קורא בספר מסוג הספרים שהיו מועדפים עלי לפני 35 שנה.
מי שיקרא בספר, יגלה מהר מאוד (אם לא ידע זאת כבר מאינספור סרטים וספרים אחרים בז'אנר) כי מסע בזמן בשילוב עם הצורך לקדם עלילה כמעט בלתי אפשרי בלי שיגרמו שלל סיבוכים ובעיות. וכך גם במקרה של הקריאה שלי. אתם מבינים? כל מדע בדיוני (ויהה זה גם הרציני ביותר) הוא גיבוב של שטויות כאשר בוחנים אותו באופן ביקורתי. אני יודע זאת. אתם יודעים זאת ואפילו אילן מסטאי יודע זאת ואפילו מודה בכך דרך פיו של גיבורו (בכלל מסטאי וגיבוריו מאוד מודעים לעצמם ולאיכות הדברים שהם כותבים). החוכמה היא להסוות את השטויות. וורן, למשל משתמש בטקטיקה של הסברים היפר- מפורטים המוליכים שולל את הקורא, אדף משתמש בשפה עצמה - זורק ביטויים חצי מדעיים חצי ספרותיים על כל צעד ושעל ועוטף איתם משמעויות אלגוריות ופילוסופיות. וכאן הבעיה הראשונה. מסטאי מתרשל למדי בהסוואת השטויות. הוסיפו לכך את הפרדוקסים הרגילים של מסע בזמן ההולכים ומשתכללים עם התקדמות העלילה וקבלו קלחת מבעבעת מאי אמינות. שוב, אי האמינות אינה הדבר המפריע, ניתן לתרץ כל דבר. מה שמפריע הוא חוסר ההסוואה של אי האמינות. יותר מידי תהיות קופצות ועולות ללא הרף (אצלי לפחות) ופוגמות בהנאה מכמה רעיונות שהם בסך הכל די מקוריים ויפים. כיצד שולטים בגוף או קולטים את הסביבה במצב של אי גשמיות, כיצד תודעות שונות מתקיימות ברשת נוירונים פיסית אחת? וחמור מכך, איך יתכן עץ לימון מניב בטורונטו הקרה? הגיבור הוא בור בעניינים טכניים וגם המחבר מודע לבעיות ורומז בעצמו שהיומן הזה אינו טוב בהרבה מעלילות חוברות מדע בדיוני פופולרי משנות החמישים. לא נותר אלא להרפות ולהתעלם מהבעיות. אבל התעלמות מודעת לעולם אינה אפקטיבית דיה.
בתחילת הספר מתלבט הגיבור (והסופר) באיזה גוף יספר את סיפורו ובוחר בגוף ראשון. וכאן צצה מיד הבעיה השניה. למרות שהוא עוסק בנושאים בוגרים למדי – אהבה, יחסי מין, יחסי הורים ילדים וכו' – כתיבתו של מסטאי ילדותית במקצת. במקביל לקריאת הספר קראתי בערבים לבתי את "בעושר ובאושר כאילו", "ספר פיות" לילדים. גם ספר זה כתוב בגוף ראשון ומסופר מפיה של ילדה, די מודעת לעצמה, בשם אבי (מוזר, גם כאן לומדים מהר מאוד שמסע בזמן – כאן מסע לתוך אגדות – גורם לשיבושים שיש לתקנם). קולותיהם של המספרים בשני הספרים דומים להחריד. פירוט היתר, ההסבר הישיר של כל דבר – הגשת הדברים לקורא בצורה לעוסה לחלוטין – עובדת כשמדובר בילדים אך פוגמת בסיפור שיש בו אלמנטים טרגיים.
וכל זה מוביל לבעיה השלישית של הספר. הוא מתחיל בצורה מעניינת, הופך בהמשכו להרהור פילוסופי על אהבה, יחסי הורים ילדים, שפיות ואפילו בקצה המזלג נוגע בספרות (סטייל בורחס) וערים (סטייל קאלווינו). לקראת סיום חוזר האקשן ועמו התרה הוליוודית טיפוסית המשלבת מאבק פנימי - טוב מול רע – בנפשו (?) של הגיבור. דף הסופר בגודרידס מלמד אותנו שמסטאי מתפנס מעבודתו כתסריטאי מוערך. זה ניכר בכתיבתו. ניכר מידי. בכל אופן, למרות הפילוסופיה ובניה יפה של העלילה חסר כאן עומק. הכל מוסבר (העלילה לא השטויות הפסוודו מדעיות) מה שהופך את הקריאה לקלה מאוד אך גם לחסרת ערך "ספרותי" אמיתי, גם אם בתור תסריט הוא יקבל ציון לא רע.
בכל זאת מסע של 400 עמודים מצליח עם חלוף הזמן להנביט בך את זרע הסקרנות - לראות לאן דברים מתגלגלים. כך שלא סבלתי יותר מידי. (אני מסוגל גם להינות מסרטי אקשן פה ושם). הוא לא היה (מצטער, אבל אני לא מצליח להתאפק) "זמן טעות" לגמרי. הוא היה הפוגה מרעננת משגרת הקריאה הרגילה שלי ואף הצליח לחזיר אותי לרגע לגיל קריאה אחר, אך בניגוד לגיבור, עם תום הקריאה הוא לא הטביע בי עקבות משמעותיים.
אז הספר מומלץ בעיקר לחובבי מדע בידיוני שאינו ראדיקלי במיוחד, לאלו שמצאו עצמם לכודים בגיל ההתבגרות, או למי שטיסה ארוכה ומעייפת לפניו.
הספר אינו מומלץ למי שמבקש תחכום סגנוני ולא רק עלילתי; לפמיניסטיות (למרות הטון הפארודי והמודעות העצמית, יש להודות כי הדמות הנשית המועצמת ביותר מוצגת כטיפוס קיצוני, בלתי נסבל מבחינה חברתית, אשר בוחרת לשים קץ לחייה במו ידיה בגלל ש... נכנסה להיריון. אין מה לעשות. חוק ראשון בקולנוע ההוליוודי השמרני, כך סיפר לי פעם חוקר קולנוע, הוא: על יחסי מין מופקרים משלמים במוות מוקדם); ולחובבי מדע בדיוני קפדני יותר.


View all my reviews