Review: הטירה היא שלי

הטירה היא שלי by Dodie Smith
My rating: 4 of 5 stars

"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד," שרה להקת כוורת בטון נוגה. אז נחמד זה טוב או רע?

ביומן, שהוא הספר הזה, מספרת הגיבורה על אחותה רוז (עמוד 33) - "מצאתי את רוז שוכבת בחושך, כי תומס לקח ממנה את הנר כדי לגמור את השיעורים. היא אמרה שלא אכפת לה כי הספר שלה כבר נעשה נחמד מידי ולכן בלתי נסבל."

מזלי שבניגוד למשפחתה של כותבת היומן הסובלת מעוני מחפיר (למרות שלא בטוח שהם אכן סובלים – יש בעוני, לפחות בספרות, משהו משחרר) אני איני נאלץ לקרוא לאור נרות, מה שאולי מקנה לי מידה מסויימת של אורך רוח וסבלנות. כך שהמשכתי וקראתי בספר עד תומו והוא הרגיש לי קצת כמו משחק משיכה בחבל, חבל מתוח הנע הלוך וחזור, מטלטל בהשפעת כוחות שקולים. בקצה אחד אחזו כל אבות המלאכה הספרותית ובקצה השני משך בכוח אותו "נחמד" שלעיל.

בטרם אוסיף ואתייחס לאחרון אכתוב מספר מילים על אופיו המתעתע משהו של הספר. אז יש כאן יומן של נערה מתבגרת באנליה של שנות השלושים של המאה הקודמת. על הגיבורה נאמר והיא גם מודה בכך במידה מסויימת כי היא "מודעת לתמימותה". השילוב הבלתי אפשרי לכאורה בין תמימות למודעות עצמית מתגלם גם ברומן-יומן הזה. מצד אחד סוגה ספרותית המציגה כתיבה לכאורה מידית ובלתי מתוכננת (תמימה) ומצד שני סופרת מתוחכמת, גברת סמית, המשתמשת בכתיבה היומנית לכאורה כאמצעי לסיפור של רומן מתוכנן בקפידה (ויווכח בכך מי שיתמיד ויקרא בספר עד סופו), שלא נעדרים ממנו אלגוריות, אלוזיות, הקשרים ליצירות אחרות ושאר שטיקים ספרותיים (מודעות).

בסיס לדרמה יש כאן. חוץ מהעוני המחפיר (מבחירה?) משפחתה של הגיבורה היא משפחה לא מתפקדת. אבא (סטריאוטיפי למדי כמו רוב הדמויות בספר) שתקן, מסוגר בעצמו – סוג של גאון אקצנטרי וילדותי – סופר מצליח בעברו שהפסיק לכתוב משום מה. אם חורגת בוהמיינית, שהיא גם עקרת בית רבת תושיה וגם ילדת טבע נודיסטית. אחות המבקשת להיחלץ מהעוני באמצאות נישואין, גם תוך וויתור על האהבה. ובנה היתום של סוכנת הבית שהוא ספק משרת ספק חלק מן המשפחה- תמים מידי טוב לב ונאמן. הוסיפו לכך עוד מגוון דמויות זוטרות של תושבי הקהילה הכפרית האנגלית (כומר משעשע, מורה) ובמיוחד צמד אחים אמריקאים (המחברת חיה חלק מחייה בארה"ב והניגודים שבין התרבות האנגלית והאמריקאית משחקים כאן תפקיד מסויים) אמידים המופיעים לפתע ומערערים את חייהם של כל בני המשפחה. ותקבלו מכל זאת שלל מתחים מעמדיים, תרבותיים ודתיים. וכמובן ומעל הכל תמצאו כאן את לבטי ופחדי גיל ההתבגרות על האהבה הראשונה וכל הכרוך בכך, כיאה ליומנה של מתבגרת.

אבל כיצד מתפתחת הדרמה. למרות תיאורים יפים ודי מכמירי לב של יסורי האהבה הראשונה והבלתי ניתנת למימוש הרי שהסופרת נוטה כאן יותר לכיוון הקומי. הספר הוא בעיקרו פארודיה על ספרות הנשים של התקופה הוויקטוריאנית. ספרות הנאבקת על נפשה של הגיבורה (שרוב השכלתה החברתית באה לה ממנה) הרומנטיקה של האחיות ברונטה מחד והרומאנים פרי עטה של ג'יין אוסטן מנגד. אין זה מקרה ששם הגיבורה הוא קסנדרה כשם אימה, ואחותה האהובה של אוסטן. בניגוד לדמויותיה של אוסטן המשתייכות למעמד בעלי הקרקעות, אמידים יותר ואמידים פחות, הרי שמשפחתה של קסנדרה (למרות שהיא מתגוררת בטירה) היא חסרת כל והיא רק שוכרת של הטירה (בעצם שכרה בעבר ופולשת בהווה).

כאן אולי המקום להזכיר את הטירה שהיא דמות נוספת הנוכחת מאוד בסיפור. המשפחה מתגוררת על חורבות של טירה עתיקה (ההסיטוריה האנגלית האמיתית המוחשית והאידילית, המתבטאת במיוחד במגדל מבודד ומרשים בו עורכת הגיבורה טקסים "פאגניים") אך אם לדייק במבנה וויקטוריאני מחריד (לא סתם נתפשת החברה הוויקטוריאנית, על ספרותה, כמשהו מגוחך בספר שנכתב כפארודיה מודרנית) שנבנה על אותן חורבות. בנוסף הטירה מסמלת גם כמובן את גופה של הגיבורה המתבגרת, כאשר רק לקראת סופו של הסיפור עם התפתחותה הרגשית והמינית היא מצליחה לחוש בה בנוח.

הסופרת בחרה ללכת כאן על הקו הקומי-פארודי מה שמחזיר אותי אל נחמדותו של הסיפור. מצד אחד יש כאן סיפור בנוי היטב ובצורה לא בלתי מחוכמת. דמותה של קסנדרה העולה מתוך כתיבתה האירונית שובת לב. אך הבחירה הזאת כמו גם צורת התבטאותה של קסנדרה מאפשרות ל"נחמדות" לחדור אל תוך הסיפור. לא מדובר רק בנטיה לברברנות יתר של גיל ההתבגרות - הסופרת מוכשרת מספיק (לפחות לטעמי) בכדי לעצור ולבצע תפנית כלשהי בעלילה בכל פעם שקסנדרה גולשת לפטפטנות יתר (זה יכול להעיק במידה מסויימת) – אלא לאופי ה"מגניב" והנינוח למרות הכל של הסיפור. בשנות הארבעים, שנות פרסומו של הספר, ובשנות השישים של המאה העשרים, בהן הפך לספר "קאלט" סגנון כזה אולי נתפס כנהדר ורענן. השאלה אם כיום לאחר שכבר שבענו כתיבה שכזו (לפחות לאחר שאתה עובר גיל מסויים) היא עדין שובת לב ובעלת אותה עוצמה. התשובה אינה חד משמעית. כאמור אצלי היא מתנדנדת, "הנחמדות" הזאת עובדת עד גבול מסויים ואז היא מחבלת בהנאה. היא מאוזנת על-ידי ההתגלות כי הכתיבה היא מתוכננת למרות הכל ואינה "נחמדה" גרידא.

בקיצור לא סבלתי ואף נהנתי מחלקים לא מבוטלים. ספר של 3 כוכבים בטוחים. מצד שני ה"נחמדות" פגמה לפרקים כך שאורו של הכוכב הרביעי נגלה והוסתר חליפות בין העננים, עד ששב וזרח עם סיומו של הספר שהתגלה כאמור כיצירה מחושבת ומלוטשת למרות הכל.

View all my reviews