Review: שלוק

שלוק by Mary Roach
My rating: 3 of 5 stars

קראתי את ספרה של מרי רואץ' העוסק בנפלאות מערכת העיכול ומה אומר, זה פשוט סיפור מהתחת. סליחה, בדיחת קרש. ועוד אחת צפויה למדי. נא לא להתרעם. במידה מסויימת זהו חלק מן העניין. אך הבה נתחיל בצורה מסודרת.

הנה ציטוט מגב הספר, ציטוט של ציטוט מביקורת אודותיו בוושינגטון פוסט: "אני שופטת ספרים על מדע כפי שאני שופטת רומנים: אני רוצה שיהיו מבדרים מספיק כדי שאקח אותם איתי לטיסה ... מרי רואץ' היא מכותבי המדע הבודדים שעוברים את המבחן." במקרה קראתי בספר בשתי טיסות קצרות, לחו"ל ובחזרה לארץ ובתור ספר טיסה הוא בהחלט מספק את הסחורה - הוא קליט, קריאתו קלה גם בתנאים של חוסר נוחות ואינה כרוכה במאמץ ניכר והוא אכן ספר מבדר למדי וגם מעניין מאוד. אך האם יתרונותיו בתור ספר טיסה אינם מצטיירים כחסרונות כשאנו בוחנים אותו בתור אחד מן ה"ספרים על מדע"?

ספרי מדע רבים יש בעולם. במה מתאפיינת כתיבתה של רואץ'? אני הייתי מאפיין אותה ככתיבה עיתונאית. היא הזכירה לי מאוד בסגנונה את ספרו של חלוץ הניו ג'ורנליזם האמריקני ג'והן מק'פי - "תפוזים". תחת נושא גג כללי אחד מאגדים רואץ' ומק'פי אין ספור אנקדוטות מסוגים שונים – מדעיות, הסטוריות, תרבותיות ועוד.. מקובצות בפרקים שכל אחד מהם מצייר קו סיפורי-רעיוני מגובש פחות או יותר, אך לעיתים עתיר זינוקים עלילתיים. תיאורו של כל רעיון עטוף (ובנוסף לשימוש באנקדוטות כאן מתבטא יותר מכל האופי העיתונאי של הכתיבה) בתאור חוויותיו והתנסויותיו של הכותב, בעיקר במסעותיו בארה"ב וברחבי העולם ומפגשיו עם אנשי מדע. רואץ' אינה מגבילה את עצמה לציטוטים של דברי מרואיניה. אלא מתארת (לעיתים בעוקצנות) אותם ואת הסיטואציות שבהן היא פוגשת בם. היא אף נוהגת להתנסות, אם הדבר מתאפשר לה, בדברים אותם מתארים המרואיינים. למשל בספר זה מתוארת השתתפות שלה במעין סדנא/מבחן קבלה לתפקיד טועמת שמן זית והתנסות בהחדרת זרועה לכרסה הפנימית של פרה. (התנסיות מתונות יחסית. האינטרנט מלמד אותנו שבעת עבודה על ספרה שעוסק במין ומדע התנדבה לניסוי שערך אחד ממרואייניה ושכלל תיעוד שלה ושל בעלה בזמן קיום יחסי מין).

עבודת ההכנה של רואץ' לכתיבת הספר מצטיירת מתוך המסופר בו כנרחבת ומסועפת והיא ראויה להערכה כמו גם יכולתה לטוות מכל שפע העובדות, המאמרים והראיונות סיפורים מגובשים. יחד עם זאת לא תמצאו כאן נסיון לפשט תיאוריות מסובכות ולהציגן לקורא על כל מורכבותן. למעשה עומד כל ספרה של רואץ' על הרעיון הכללי של היתרונות הנאורים שבשבירת טאבו. שכן, כפי שהיא מציינת בפתיחת הספר, "ההזנה, ולא כל שכן הפעולות הדוחות הכרוחות בה, הן טאבו לא פחות מההזדווגות ומהמוות." ומנגד על רעיון הפליאה המתעוררת בנו משנגלית לנו מורכבות היקום (במקרה זה מורכבותה של מערכת העיכול), כפי שהיא מסכמת בסופו - "המכירים את המעי האנושי מקרוב רואים יופי לא רק בתחכומו אלא גם בנופיו ובאדריכלות הפנים שבו." למעשה כל העניין המתעורר בקריאה (ומצאתי את הספר מעניין ברובו ואפילו מרתק לפרקים) וכל האפקטיביות בכתיבתה של רואץ', ניזונים בעיקר מן המתח הזה שבין הטאבו הגלום במערכת הזנה והפרשותיה השונות לקטארזיס שבהתגברות עליו באמצעות מבט מבעד לפריזמה המדעית.

הרפואה כמדע יעיל, הינה צעירה – כפי שציין באוזני פעם פרופסור להסטוריה של המדעים. למעשה עד גילוי הפניצילין במחצית המאה העשרים והבנת הביולוגיה של התא החי, היו הרופאים הורגים יותר מאשר מרפאים. נקל אם כך להבין מדוע רבות מן האנקדוטות המעניינות והביזאריות שנמצאו לרואץ' לעבות בהן את תיאור תפקודה של מערכת העיכול הינן הסטוריות.

אם אחזור לבדיחת הקרש שפתיחת דברי – ישנו אלמנט נוסף, הנגזר ישירות מן העיסוק בטאבו האופף את מערכת ההזנה, שרואץ' עושה בו שימוש נרחב (לטעמי נרחב מידי) בכדי לעבות בו את ספרה והוא ההומור (או כפי שהילדים מכנים זאת "בדיחות קקי פיפי"). נדמה שרואץ' אינה מחמיצה כל הזדמנות - כל צרוף מקרים קלוש או אסוציאציה פרטית (גם במחיר של סטיה מהנושא) – בכדי להזריק הומור לכתיבתה. תוצאות חיפושים שגויים בגוגל או שמות חוקרים המזכירים נפיחות – הכל הולך. היא אף נוהגת לבקש תגובות (בידיעה שלא יתקבלו כאלה) מאירגונים שונים לגבי שימושים לא מקובלים במוצרים הקשורים בהם וכדומה. נדמה שכל שורה שניה היא הערה הומוריסטית וכל שורה שלישית היא פאנצ'ליין (לרבות הכותרת הכפולה של פרקי הספר). מצד אחד הדבר תורם לנינוחות הקריאה ומצד שני (אצלי לפחות) גורם גם, החל מנקודה מסויימת לגודש, לרצות שתוריד קצת את המינון של בדיחות הקרש ותתמקד בעיקר.

ככלל רואץ' היא כותבת מוכשרת וניכר שהיא טיפוס המצוייד בסקרנות, אומץ וחריצות - תכונות ראויות להערכה. הנושאים בספר מגוונים מאוד והוא אינו משעממם. יש כאן אפילו דיונים חשובים (גם אם לא מעמיקים או נרחבים במיוחד) באתיקה של הרפואה. יחד עם זאת ניתן למצוא בכתיבתה גם היסקים לוגיים לא תקפים ופה ושם נופלות בכתיבתה גם טעויות או אי דיוקים (עד כמה שאני מסוגל לשפוט). למשל בעמוד 241 היא מסבירה כי ריחו של המימן הגופריתי "נעלם בריכוזים שמעל 150 חלקים למליון. עצבי חוש הריח נעשים משותקים." מה שלא מונע ממנה לצטט בהמשך (שוב כחלק מהלצה), לגבי דגימה בריכוז של 1000 חלקים למליון (ואולי השגיאה בתרגום?) - "את לא רוצה להריח את זה לא מדולל".

נושאי הכתיבה מגוונים מאד וכאמור מתארים עולם שכולנו לוקחים בו חלק, מהרהרים בו וכמובן אוצרים הרבה אמונות שגויות אודותיו. תמצאו כאן עובדות מעניינות על חלקי מערכת העיקול, על הרוק, על נפיחות, על מקרי מוות משונים ומחלות שונות, על מדענים אקצנטרים העוסקים בנושאי מחקר מוזרים, שרלטנים הסטוריים ועוד ... הפרק האחרון מיוחד להשתלות של חיידקי צואה ולתפיסה חדשנית הרואה בחיידקים חלק אינטגרלי מגופינו ולא דבר שיש להלחם בו. תחום מרתק זה כבר הספיק להתפתח מאוד בשנים הספורות מאז כתיבתו של הספר וגם נכתב אודותיו כבר הרבה בעיתונות. הוא ראוי לספר משלו.

סגנונו של הספר על ההומור שבו אמריקנים מאוד. לא תמיד הדבר עובר בתרגום בצורה חלקה. לפרקים היתה לי הרגשה כי משפטים תורגמו מאנגלית לעברית תוך שמירה על ביטויים הנהוגים באנגלית אמריקאית ושמירת סדר המילים הנהוג במשפט האנגלי. אצלי לפחות זה לא פגם כל כך בהנאה מהספר. אילו היה מדובר ב"ספרות יפה" הייתי סלחני פחות (למרות שגישה כזאת אינה ראויה – גם ספר מדע פופולארי ראוי לתרגום ועריכה הטובים ביותר). פה ושם נפלו שגיאות משנות משמעות שהגהה ועריכה היו צריכות לנפות. למשל בעמוד 262 – " הדעת נותנת שלרוב המינים מעלי הגירה יש תאבון רעבתני לצואה" היה צריך להיות "שאינם מעלי גירה" (כפי שנאמר גם בהמשך).

אז כאמור הספר מעניין וקל לקריאה. מצד שני לטוב ולרע הדבר מגביל אולי את רמתו. אם זה טוב או לא – זה תלוי בציפיות שלכם ובסוג הספרות אודות המדע שאתם מעדיפים לצרוך.


View all my reviews