Review: Blood Knots: Of Fathers, Friendship and Fishing

Blood Knots: Of Fathers, Friendship and Fishing by Luke Jennings
My rating: 5 of 5 stars

למרות שספר אחד שלהם מחכה לי כבר שנתיים בערימת הספרים לקריאה, לא עמדתי בפיתוי ההנחה ורכשתי עוד שני ספרים מהוצאת slightly foxed האנגלית. ביניהם ספרו זה של לוק ג’נינגס. אינני יכול לעמוד בפני איכותם הפיזית של ספרי ההוצאה. עצם החזקתם ביד והדפדוף בהם מסבים לי הנאה. הם ללא ספר האיכותיים בספרים שנתקלתי בהם, אפילו ביחס להוצאות המתמחות בספרים בעלי איכות פיזית: ספרי כיס, מודפסים בהקפדה על נייר משובח - דק וחלק, בכריכת קנבס קשה - לא כריכה קשה אמריקאית, המודבקת על פייפרבקס שדפיהם מודבקים בדבק (הנוחים לקריאה פחות מספרים בעלי כריכה גמישה), אלא כאלו הכרוכים בקשירה. אין צורך להתאמץ להשאירם פתוחים, הם נפרשים לרווחה בכל עמוד שתבחר. הם טובים אפילו מספרי נעורי העבריים שהיו כרוכים כך. המדפיסה המעולה מיורקשייר מקנה לדפיהם מן כיפוף מוקפד סמוך לשדרתם המאפשר להם להיפרש בלי שום עיוותים. פשוט עבודת אמנות (והם אפילו אינם יקרים במיוחד, בטח ביחס לאיכות וליופי).

חבל רק שההוצאה מגבילה את עצמה בעיקר לז'אנר אחד - הממואר (מלבד כמה סדרות ספרי נוער). לא שיש משהו רע בממוארים. מדי פעם אני אפילו קורא ממוארים. אומרים כי (אולי בהשפעת הריאליטי והבינה המלאכותית) זהו אחד הז'אנרים המובילים בשנים האחרונות. אבל אני נמשך בעיקר לפיקשן. כל כך הרבה סיפורי חיים יש בעולם, מחיי מופת ועד לחיים עלובים. כל אחד יוצק את סיפור חייו, לטוב או לרע, בתבניות המיתוס הקדמוניות. אבל מדוע להעדיף לקרוא דווקא סיפור חיים אחד על משנהו? והאם יש ברובם גם ערך ספרותי (תהא משמעות המושג אשר תהא)?

הנה, קטעי הילדות והנעורים בספרו זה של ג’נינגס אינם דווקא יוצאי דופן במיוחד (למרות ייחודם האישי). בכל זאת, לאחר קריאה, אני יכול לומר כי ג’נינגס הוא מספר נהדר וגם סופר מצויין וידען, המיטיב לבנות את סיפוריו תוך שמירה על מתח דק ויצירת הקשרים תרבותיים, עכשוויים וקלאסיים, ופילוסופיים. מי שהתפרסם כסופר של ספרי מתח, שגם עובדו לסדרת טלוויזיה מצליחה (אותם לא קראתי ובה לא צפיתי), מיטיב לכתוב גם על זכרונות אישיים.

אז מדוע בחרתי דווקא בספר הזה? בגלל אמונה טפלה. נדמה לי שכל הספרים שקראתי העוסקים בדיג גרמו לי הנאה שיש בה משהו הנוסף על הנאת הקריאה. לאחרונה היו אלו "הזקן והים", "קרקעית הנמל" ו-"צלופחי הזהב" הבלתי נשכח.אבל מדוע? מה אני בכלל יודע על דיג? מעולם לא דגתי והדבר כלל אינו מושך אותי. כנראה שאני תופס את הדיג כמשהו המתאים לאופי שלי, המשלב יוזמה עם אפטיות מסוימת - התמקצעות במספר מצומצם של פעולות ואז קיפאון סבלני עד שהמזל יתערב וינגוס בפיתיון. הכנסה של מסתורין מסויים לכל העסק. התאמה פסיכולוגית שנוספים עליה תיאורי נוף רוויי מים ובדידות.

הקסם הזה קיים במידה מסוימת גם בספר הזה. אבל זה רק חלק מן הסיפור. הספר הזה עוסק בדיג. דיג באמצעות חכות ופתיונות בנהרות ומקווי מים מתוקים (לא בים) אנגליים בעיקר. הספר פועל בשני מישורים מקבילים: הביוגרפיה והדיג. "קשר דם" הוא מושג בעל כפל משמעות. הוא מעיד גם על קשרים משפחתיים, ביוגרפיים וחבריים מתהווים והוא גם סוג של קשר פופולרי בדיג (למדתי אותו מסרטונים ביוטיוב). ג’נינגס מספר את סיפור ילדותו ונעוריו באמצעות דיג חכות - אומנות אנגלית מסורתית. או מנקודת מבט אחרת, מספר את סיפור אומנות הדיג מתוך רומן חניכותו שלו. מסתבר שהדיג הוא הרבה מעבר לסתם השלכת פיתיון והמתנה (כפי שלוק הצעיר מאמין בהתחלה בעודו קורא אודותיו בספרי הדרכה). הדיג הוא מיומנות נרכשת, הוא מגוון, קשה ומצריך שליטה בטכניקות שונות בתנאים לא נוחים ומסובכים - הוא פעילות של אדם בודד בחיק הטבע ומסתבר שהוא יותר ציד פעיל מסתם המתנה (גם אם בסופו של התהליך, אם הדייג אינו מתכוון לאכול את שללו, הוא מתרשם מן ההישג ומיופיו של הדג ומשחרר אותו חזרה לבית גידולו). כל זה גם הופך את הדיג לספורט "ג’נטלמני" בחיק הטבע האנגלי, לחלק מתרבות (זהו בהחלט ספר לאנגלופיליים).

השאלה העיקרית, שכל פרק ילדות בביוגרפיה הזאת וכל דיון במחלוקות בקשר לשיטות דיג וכל הסבר טכני וכל תיאור טבע מנסים לברר את התשובה לה, היא שאלת משמעות הדיג, "מהו דיג?". אין תשובה אחת לשאלה. זוהי שאלת חיים וכל שלב בחיים, כל דיון תרבותי, כל הסבר טכני, כל הצלחה וכל כישלון נותנים לה תשובה אחרת המוסיפה על משמעות המושג, משמעות אישית וכללית. הדיג הוא האובססיה של הסופר והוא הפריזמה דרכה הוא מפרש את חייו וחייו הם ההשתקפויות דרכן הוא מפרש את הדיג. הדיג הוא משל למגבלותיו ולבחירותיו, לקשריו ולבדידותו.

ג’ננינגס, הוא אנגלי קתולי, בחברה אנגליקנית פרוטסטנטית, בן המעמד הבינוני המתחנך במסגרות עילית של החברה הקתולית האנגלית. המתחים המעמדיים (בין הזוכים לחינוך עילי ולבין המוכשרים באמת הזוכים להישגים בכוחות עצמם), המתחים הדתיים בין הקתוליות לפרוטסטנטיות, המובילים לתוצאות טרגיות (גם אישיות) בזמן שפיכות הדמים בצפון אירלנד, המתחים בין החינוך הסגפני למהפכת התרבות בשנות השישים (ילדותו ונעוריו של ג'נינגס עוברים עליו בעשורים שלאחר מלחמת העולם השניה) והמתחים בזמן ההתבגרות המינית במסגרות המיועדות לבנים בלבד, שנלווה אליהם אולי גוון לא מודע של הומוסקסואליות הם הרשת עליה נפרש הסיפור. ג’נינגס הוא בן לווטראן שנפצע קשה במלחמת העולם השניה. שריונר, בן דמותו של אמנון אברמוביץ, שפניו שרופים ושאצבעותיו שלפתו את הפלדה הבוערת נותרו קשויות עד סוף ימיו. בעל מגבלה, מעוטר, המציבה בפני בנו אתגר מופתי אך גם כזו המונעת ממנו לאחוז בחכה או לקשור חוטים ופתיונות ובכך הופכת את הדיג למשהו שהוא מחוץ לתחומו של האב - התחום בו הנער מוצא את דרכו שלו. מראה האב השרוף באש יצר אצל הבן תשוקה לחפש את דרכו שלו בעולם המימי. תחליף אב הוא מוצא ברוברט נייראק נער קתולי מבוגר ממנו המשמש לו מופת ומדריך לחיים@ עד למותו הטראגי השנוי במחלוקת בצפון אירלנד.

הדיג הוא מטאפורה מורכבת שלה משמעויות רבות. בראש ובראשונה הוא המסתורין שבחיים. הדייג מתבצע במקווי מים שמעמקיהם אפלוליים וטחובים, מגודלי עשבים, שקרקעיתם שופעת ריקבון וגרוטאות. הם פתח לעולם אחר, עולם כפרי הקרוב לטבע, אך גם עולם שלמוות ולהתפוררות יש בו חלק גדול. הם נראים רק למחצה, ממש כזולת שחלק מעברו נותר תמיד שקוע ונסתר מעינינו. הדיג הוא גם חזרה לילדות, בה דברים מופלאים היו עדין אפשריים, אך מקומותיו הם גם רמז לסוף הדרך. הדיג הוא חזרה, מתוך עולם הבגרות העירוני המשוסע, אל רצף טבעי ומיתוסים הסטוריים ארתוריאנים. הוא ניגוד לחינוך הקתולי המנותק מן הטבע - מקום משכנם של אלים פגאנים, ויצורי מים כבנות-ים שחצין דג, המבטאות מיניות נחשקת כמו גם צלופחים המסמלים דחפים הומוסקסואליים. דייג של דגי טרוטה בנהרות זכים ממעיינות סלעי גיר, הם פנטזיה אנגלית אידיאלית ובריחה לרגע מן החיים הארציים.

הדיג כמטאפורה הוא גם משהו החותר תחת התקדמות הרומן. מטאפורה נוספת המשמשת את ג’נינגס היא העץ. טיפוס על שיחים מכוסי שלג היא סמל לאושר שבילדות. טיפוס על צמרות ענקים בחצר בית הספר התיכון מסמלת התבגרות והישגיות. אבל בעולם דייג החכות העצים הם מכשול. הסבך אינו מאפשר להטיל חכה, החוטים מסתבכים בענפים ונקרעים, פתיונות אובדים, הדגים מנסים להימלט אל בין השורשים. כך גם כתיבתו של ג’נינגס כתיבה שמעורב בה גם טון ציני ומפוקח ולא רק סנטימנטליות ילדותית.

קראתי בספר בשבועיים הראשונים למלחמה. אני עייף יותר ומרוכז פחות ולכן כתיבת הביקורת הזאת התאחרה. אני מצאתי את הספר מצויין. מתוך ההסתגרות וחוסר המעש הוא לקח אותי אל חיק הטבע האנגלי כמו גם החזיר אותי אל ילדות שהיתה דומה יותר לילדותי בשנות השבעים והשמונים מאשר לזו של ילדי בימי הקורונה והטילים הנופלים משמים. וג’נינגס הוא כותב מוכשר דיו כדי לא ליפול למלכודות נוסטלגיות מתקתקות. למרות אוצר המילים הבריטי העשיר, על שלל מושגי הדיג, שמות הדגים והצמחים, שהאט את הקריאה וחייב חיפוש תמידי באינטרנט, לא השתעממתי. גם לא מהדיונים התרבותיים הזרים או מן התיאורים הטכניים. זהו ספר נהדר.

View all my reviews

Read more...

Review: ימים קרועים

ימים קרועים by Israel Berama
My rating: 5 of 5 stars

כרגיל תמצאו כאן את יומן הקריאה שלי. הפעם הוא מוקדש לספר "ימים קרועים" לישראל ברמה. אך אציין כבר בראשית דברי כי ספק אם תוכלו באמת ללמוד ממנו משהו על הספר. רוב הספרים שאנו קוראים הם בדיון. גם אלו מהם המספרים דברים שקרו באמת, הרי שבעבורנו הקוראים הם בדיון. גם זה כמובן אינו נכון. כל קריאה היא סוג של תקשורת. התקשורת (שאינה יכולה להיות רק פענוח פונקציונאלי אוטומטי, שאם לא כן לא תהיה תקשורת) תמיד אינה מושלמת ותמיד נעשית מתוך קונטקסט והקשר. ובכל זאת משהו עובר. משהו אנחנו מבינים (או מדמים שאנו מבינים, תוך שהיא משתלבת בעולמינו הפנימי). ולכן כל סיפור הוא תמיד גם "אמתי" במידה מסוימת, אמתי בעבורנו.

ולמרות זאת. ישנם דברים (גם בדיוניים) שאנחנו (אני) נוטים לייחס להם (בטעות) קיום קונקרטי יותר, הכרות נאיבית יותר, שיקוף של עולם פרטי יותר. במיוחד מושכים אותנו לפנטזיות מסוג כזה הזמן והמקום. אם נתעלם מן הידוע לנו על תורת היחסות ונצייר תמונת עולם ניוטונית יותר, כפי שאנו עושים ברגיל, נתפוס את הזמן-מקום בצורה נאיבית יותר. נדמה לעצמנו כי ישנו מרווח (ארוך או קצר, לא קבוע, משתנה – אך נוכח בכל זאת) ספטיאלי וטמפוראלי שאותו אנו חולקים עם העולם ויצורים אחרים, עליו אנו אומרים כי אנו מכירים אותו (אבל האם אפשר להכיר משהו באמת) בצורה אינטימית יותר, בלתי נמנעת יותר – רקע משותף, הקשר משותף, פחות או יותר. (כמובן שאפשר גם לחלוק זמן ומקום מבלי להבין כלל לנפשו של הזולת, לראות דברים בצורה שונה לחלוטין מזו שרואה מישהי שיושבת ממש לצדינו באותו הזמן – ואולי סוג כזה של ראשומון הוא המצב האמתי, תמיד). נכון, אין הרבה טעם בנאיביות כזאת. היא גם דבר שולי, ביטוי נרקסיסטי לכל היותר. ובכל זאת הלב נמשך אחר "נוסטלגיה" מתעתעת שכזאת.

אנסה להבהיר אולי את כוונתי בכל ההגיגים המבולבלים האלו באמצעות דוגמא. אני שביליתי את ילדותי (ובעצם את כל חיי) בשכונותיה השונות של העיר הקסומה פתח-תקוה, עיר שהעמידה לה סופרים רבים (עד כי מישהי, רות אלמוג אם אינני טועה, כתבה אפילו על "אסכולה פתח-תקואית" בספרות העברית), קראתי בילדותי בספריה של אחת מאותם סופרים, על אודות תעלוליו של קוף מדבר בשם "קופיקו", שהתגורר בשכונה גנרית בשם "עין-גנים". ראוי לציין כי באותם ימים רחוקים, לא הבנתי כלל כי "עין-גנים" היא מקום "אמתי" ועוד שהיא שכונה בעיר שהתגוררתי בה (בשכונה אחרת) – הלא היא פתח-תקוה, האמתית אולי לא פחות. מתוך הקריאה, הצטיירה בדמיוני דמותו של הבית שהתגוררה בו משפחת לזר, על הפרדס שמאחוריו (בעצם עד אז לא בקרתי בשום בפרדס), שבתעלות ההשקיה שלו שייט קופיקו בגיגית כביסה. כעבור מספר שנים עברתי להתגורר בשכונה אחרת של העיר, שגבלה בעין-גנים. בסמוך לביתנו היה פרדס קטן, שריד אולי לפרדסים גדולים יותר, שבאותה תקופה (שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20) עדין הקיפו את העיר על חלקות הבור הרבות שעוד היו בה. מדי פעם הייתי משחק בפרדס. משהו בפרדס הזה היה מוכר. קשה לומר בדיוק מה. כאמור, לא היה לי ניסיון רב בפרדסנות. אולי משהו בארגון המרחבי שלו (אבל סה"כ היה מדובר בסבך, לא מתוחזק כבר בימים ההם, של עצים נמוכים ועשבים). מאוחר עוד יותר, משהתרחבו מעט ידיעותיי על העולם הסובב (בזמן שהפרדס הנ"ל כבר נעקר ועל אדמתו נבנו כמה בתים ובית-ספר), הבנתי כי הפרדס גבל בגב חצר ביתה של הסופרת המפורסמת. כלומר ששחקתי בעצם בחלק מאותו פרדס, עליו קראתי בספריה שיוטחדו לעלילות אותו קוף דמיוני. בעובדה זאת היה משהו מוזר, מענג, נוסטלגי בצורה מטופשת. גיליתי כי שחקתי בפרדס שהיה עד אז יצירה בדיונית לחלוטין, אך שבאופן מוזר עורר בי משהו, על גבול הבדיוני והאמתי. ואולי אין זה אלא זיכרון כוזב, שאני המבוגר, יצרתי מתוך פרשנות מאוחרת יותר לדברים? אין זו יותר מאנקדוטה: חלקתי עם הספר (האומנם חלקתי?) מקום קונקרטי מסוים, בזמן שעדין ניתן היה לזהותו כאותו המקום שהיה בזמן כתיבת הספר כ-15 שנה קודם לכך. מה רציתי לומר בכל זה? כבר אינני יודע. כהרגלי רק סבכתי יותר את הדברים בשטויות מטופשות. אני קורא בספרו של ברטוב כיצד הגיבור נוסע על אופניו ברחובות פתח-תקוה של שנות השלושים, ולתדהמתי מזהה בהם (פחות או יותר, או מבקש, או מדמה, כי אני מזהה בהם) את אותם הרחובות שהכרתי ארבעים וחמישים שנה מאוחר יותר, למרות שהשתנו כבר כמעט בכל דבר. הלא אם יש משהו שהוא מהותי לפתח-תקוה הרי הוא האתוס החלוצי של פיתוח והשתנות מתמדת, של מחיקת העבר הפיזי. בשנה האחרונה, גם פתח-תקוה של שנות השבעים והשמונים, על הבניינים שנבנו בה בשנים אלו, הולכת ונמחקת בקצב מדהים בעקבות התחדשות עירונית. הפרדסים כבר מזמן נעקרו כולם ועל חורבותיהם קמו שכונות גדולות בהרבה מכל העיר שהכרתי בילדותי וספק אם תושביהן מכירים או מבקרים בכלל בלבה הישן של העיר. ואיך הפיקנטריה השולית הזאת רלוונטית לספרות של ברטוב? היא לא. זהו רק קוריוז שסקרן אותי. הרי אם אני קורא ספר של סופר אמריקאי על ניו-אורלינס, בה לא בקרתי מעולם, ומצטיירת במוחי תמונה פיקטיבית ואישית לחלוטין של העיר כתוצאה מן הקריאה, אין לכך כמעט כל חשיבות בנוגע לאיכות הספרותית עצמה של כתיבתו ורעיונותיו (אף אם הוא מיטיב לבטא, לחקות ולשקף תוך־כדי־כך את העיר האמתית).

ובכלל רציתי לכתוב על הקריאה בספרו של ברמה, שגם הוא אחד מאותם סופרים פתח-תקואים. סופר של סופרים כפי שרבים מכנים אותו. קראתי על אודותיו בעבר באיזו המלצה. הסתקרנתי, אך רק לאחרונה מצאתי בחנות ספרים משומשים את הספר - קיבוץ של סיפוריו שראו אור בכתב העת "עכשיו" בשנות השמונים, שיצא לאור ב-1991 בהוצאת כתר כחלק מסדרה שיוחדה לכתב העת (ושהוא כנראה הספר היחיד שראה אור במסגרתה),– ניכר כי מעולם לא נקרא.

אבוי. הנטייה הזו שלי להתחקות בספר לא רק אחר הספרות אלא גם אחר הקונקרטי "האמתי", חיבלה או אולי הוסיפה, או אולי השתלטה, או אולי מנעה או אולי העצימה במשהו את הקריאה הספרותית. כל־כך חייתי את הספר שאינני יודע איזה רושם יקבל מישהו אחר, שכלל לא היה בפתח-תקוה בשנים ההם, אם אכתוב על הקריאה הקונקרטית שלי בסקירה הזאת. ולא שברמה מרבה להזכיר מקומות מפורשים בפתח-תקוה (למעשה את מספר הפעמים בהם מוזכרים בספר מקומות בשמם אפשר למנות על אצבעות יד אחת בלבד, אפילו שמה של העיר מוזכר רק פעם או פעמיים). אבל בדיוק בכך העניין.

ברמה כותב בסגנון של זרם תודעה אסוציאטיבי (הכל כמובן מתוכנן לעילא) תוך שילוב של תמונות ממקומות שונים וזמנים שונים. כפי שמוסבר במאמרו היפה של אמנון נבות, המהווה פתח-דבר (והכתוב בשפה עברית-אקדמית קצת בלתי נסבלת), ברמה הוא סופר המהתל בקורא. הוא משלב מספר סיפורים, חלקם סיפורי מסגרת, ולרוב מתברר שהסיפור שחשבנו אותו לעיקרי הוא רק אסוציאציה לסיפור אחר מזמן אחר. כתבתי סיפור, אך אל תצפו למצוא כאן עלילה (אומר אפילו שמי שמחפש עלילות טוב יעשה אם ימנע מלקרוא בספר). ברמה הוא סופר שכל כתיבתו ציורית – ציור של תחושות. הוא מפליא להעביר את הפנומנולוגיה הפנימית של הגיבור, לעיתים דרך עיני הילד המתבונן, החש בדברים, לעיתים בפעם ראשונה קמאית, או רגעית – כל הספר הוא קרעים חולפים של רגעים.

הוא עושה זאת בשפה עברית משונה, חצי מומצאת, או נכון יותר משתמש בצורות ייחודיות ולא מקובלות בשפה. בכך הוא נדמה כמושפע (באופן אנכרוניסטי) מכתיבתו של גנסין (מי שמחפש שפה זורמת יותר טוב יעשה אם ימנע מלקרוא בספר). הוא גם ממשיכו של ס. יזהר בהתמקדותו בשפע התיאורים (כ90% מהיצירה), בעיקר תיאורי טבע, המתוארים מתוך תחושות הנפש. (מי שאינו אוהב תיאורי טבע עירוני על גבול הכפרי – כפי שהייתה פתח-תקוה בשנות השישים והשבעים, או בכלל סולד מתיאור בכתיבה, מוטב שימנע גם הוא מן הקריאה בספר). בעיקר הוא מזכיר את כתיבתו של ישעיהו קורן. אבל אצל קורן (הכפר-סבאי) יש ארכיטקטורה של תמונות חיצוניות (דומות), מנקודת מבט של צופה חיצוני, המבטאות את הנפשי, מתוכן מתגבש בדרך־לא־דרך הסיפור והמסתורין שלו, בעוד שאצל ברמה יש חזרה בלתי פוסקת, פנימית יותר, בניסיון למצות את התחושות ולתאר את רגעיותן. כל זה הופך את היצירה לכזו שצריך להתאמץ בכדי לחדור אליה (כמו היה ברמה איזה פוקנר ישראלי). כלומר, צריך לנסות לחוש את התחושות ו"לראות" את המראות שהסופר מבקש להעביר לקורא. אצלי זה נפל ממילא למשבצת של הנטייה שלי לזהות בספר מראות מפתח-תקוה של ימי ילדותי (שנות השבעים והשמונים) שחפפה ברובה, או לא הייתה עדין שונה כל-כך מפתח-תקוה, הבלתי מפורשת בכלל (למעט שם פה תמונה שם), הדמיונית בחלקה או ברובה, המתוארת בספר (פתח-תקוה של שנות השישים והשבעים). ברוב המקרים, אם נרצה לדייק, מתרחשים הדברים בגבולה המשתנה ובטבעה הנחרב (כבר אז) של העיר.

ברמה מפליא לעשות זאת. אצלי הספר העלה מראות ותחושות מתקופת הילדות עד כי תוך קריאה בתיאור של רחוב חובבי-ציון בשנות השבעים, תיאור עמום מאוד של קירות מתקלפים, חנויות ופאסג'ים, שהיה יכול להתפרש באלף דרכים אחרות, מצאתי את עצמי הוגה את שם הרחוב בטרם ציין זאת (במפתיע) ברמה עצמו. כאמור, ברמה אינו ריאליסט, הכל מומצא בעצם וכמעט לא מצוינים שמות מקומות מפורשים (פג'ה, חובבי-ציון, הבית של ברנר, כיכר המייסדים שמפציעה לרגע). חלק מן המקומות כמעט דמיוניים – בתים שנים בפאתי העיר. אבל הוא מיטיב לבטא את מראות העיר באותה תקופה (שכאמור כיום נמחו כמעט לחלוטין) וגם את התחושות המתהוות בנפשו של ילד או צעיר באותה תקופה. ואולי אין זה פלא.

כאן נכנס לתמונה אלמנט נוסף הקשור לקריאה הפרטית (והחד-פעמית) שלי בסיפוריו של ברמה, אלמנט זמן הקריאה. אני נמצא (לפתע) באמצע שנות החמישים שלי (איך זה קרה מצריך בירור נוקב עם החיים והזמן) - הגיל בו זיכרונות תקופת הילדות מתעמעמים והולכים. ברמה כתב את סיפוריו בין גיל 17(!) לגיל 27. גיל בו תחושות הילדות עדין בהישג יד, אף כי צריך להשקיע מאמץ מסוים, ומידה של גאונות, בכדי להצליח לבטאן (גיל שיש בו לעיתים אותה העזה, מחושבת וגם נאיבית ובוסרית מספיק, המאפשרת לבעלי הכישרון להעמיד יצירה שאפתנית, קשה ומורכבת מבחינה סגנונית ומבחינת שפתה). בכך קריאתי ביצירתו (שהייתה איטית מאוד וחייבה עיקול במנות קטנות) העלתה אצלי זיכרונות ומראות שהיו כבר קבורים עמוק, כולל ממש תחושות מתקופת גן־הילדים ובית הספר היסודי. מעין טריפ ספרותי.

אולם לאלמנט זמן הקריאה שלי בברמה היה גם היבט נוסף, נוסטלגי פחות ונעים פחות. תמה בולטת בכתיבתו (למעט כמה שחזורים של תחושות ילדות קמאיות), כמו ביצירתם של רוב הסופרים הישראלים הוא המלחמה והשפעתה על הנפש. במיוחד שמור כאן מקום למלחמת יום הכיפורים. רבים מן הסיפורים מתרחשים במסגרת זמן ספציפית ומוגבלת – קיץ 1974, כחצי שנה לאחר סיום הלחימה. גיבורו של ברמה (כנראה ברמה עצמו) הוא תלמיד כתה י"ב באותה שנה. יחד עם בני כיתתו הוא נקרא להתנדב בבית החולים בילינסון בזמן המלחמה ודמויות החיילים המפונים השרופים והגוססים (חלקם בני המחזור שהתגייס שנה קודם) רודפים אותו. המלחמה העמיקה את הקרע שעמד בכל מקרה להיקרע בחייו עם סיום בחינות הבגרות ושגרת הלימודים והגיוס לצה"ל. קרע שהוא גם קרע חברתי בין האתוס ההתיישבותי הציוני והמיתולוגי להווה המפוכך. הימים שנמשכים לאחר התרחשות הטראומה הם "ימים קרועים", בהם השגרה מאבדת מכוחה ומתפצלת לרגעים (שכל אחד מהם מתואר באריכות בזרם התודעה או התחושות של המספר), רגעים שאינם מצליחים להצטבר לכלל תחושה של מציאות מתמידה. מאחר שקראתי את הספר בזמן שגם הוא עדין בגדר "ימים קרועים," מאז הטראומה של חמישים שנה מאוחר יותר, הייתה גם כאן התמזגות של תחושותיי עם זרם התחושות של ברמה. מדהים עד כמה קטעים שנכתבו לפני ארבעים וחמש שנה, עדין רלוונטיים ומשקפים במדויק את התחושות הנוכחיות, עד כי אם היו מתפרסמים כיום, במנותק מן היצירה, היה ניתן לחשוב שנכתבו בימינו אנו.

כל זה מתומצת היטב בקטע הבא: "כתוב בדפים תלושים קורע שורות במהירות נטען בחרדה למילים הנכונות, רק מילים נכונות, וחוזר וכותב אותם דברים שנתקעו לך בראש באותן מילים עצבניות לא אמתיות ושוב, לפח, למגירה, בתוך ספר במדף גבוה, בהסתר. שתיקות מתהוות מאחורי המילים, בעייפות; מנסה לדבר על ימים ריקים כל כך בתקווה שסיכום הדברים יביא להתמלאות כלשהי, ומשהו יסתיים בקיץ, המלחמה שהייתה לפני כמה חודשים, החול המכסה והעצים המלבינים והרחובות המרופטים. כעס מוקצף מתפוגג ואובד וסרבנות סתומה נשארת לאחר הזמן השוקע. יוני, יולי, שבעים וארבע, תחילת קיץ באור ובצל ובשמים מפולשים במרחקים הגדולים ביותר בסילונות אובך בצלילות קווקוויות מעבר לגבעות הניגרות בקו אופקי מתחת לדיסקית שמש מעוטפת שנהבית כמעט ומוזרה, והזמן ניתך ביובש ובדקות נמנומית וחריפה."

היכן בדיוק התגורר ברמה בפתח-תקוה של אז, קשה לומר מתוך הסיפורים, אך מן הרמזים הפוזרים בתוך הקולאז' הדמיוני שיצר כמו גם מן התיאורים הקולעים, נראה שילדותו עברה עליו בשכונה סמוכה לשכונת מגוריי. הנה חזרתי בספר הזה, בצורה מוזרה, לפרדסו של קופיקו, לאשליית הביקור במקום ספרותי - מוזר לחשוב שבזמן ששחקתי ברחובות השכונה בפאתי פתח-תקוה כבר היה הגאון הספרותי המסכן מרותק למיטתו, במרחק לא רב, בעקבות מחלת ניוון השרירים שלקה בה, פחות או יותר, בזמן שהחל בכתיבתו. ניתן לקרוא על עטיפת הספר את תשבחות להם זכתה כתיבתו מידועני עולם הספרות של התקופה: יהושוע, קניוק ואורפז ולהתרשם מן ה"הספד" שהעלה נבות בהקדמתו – חבל שמת בדמי־ימיו (בגיל 28), מי יודע מה היה עוד כותב. כיצד תיתפס יצירתו בידי קורא שלא חלק עם הכותב משהו מן הזמנים או המקומות ההם, שיתאמץ להשיגה ולהבינה לאחר שהעיר שינתה כבר את פניה? לא ברור. אך הנוסטלגיה הפרטית שלי אינה העיקר ולא ניתן ללמוד ממנה כמעט דבר על הספרות שלו. אף יצירה אינה נצחית, אך אני מאמין שדווקא קורא מנותק יותר יבחין בגאוניותה האמתית. ביצירה של צעיר, שהיה ואינו, שכבר מהווה שיא מסויים בספרות העברית.

View all my reviews

Read more...

Review: Animal Sketching

Animal Sketching by Alexander Calder
My rating: 5 of 5 stars

כילד אהבתי לציייר חיות. אם לא ידעתי מה לצייר או אם הייתה חסרה לי השראה הייתה המורה יערה שולפת ממדף הספרים של החוג לציור ספרון קטן ובו רישומים של בעלי חיים שנעשו בדיו ומכחול. היה בספר משהו שמאוד הרשים אותי. ברישומים המהירים: הלא גמורים והמושלמים, הריאליסטיים וה"אומנותיים", המדויקים והסכמטיים בעת ובעונה אחת. התרגשות ראשונית כאשר אתה מגלה משהו חדש באומנות שאינו ברור לך לחלוטין.

בחלוף השנים נשאתי עמדי את זכר הספרון. כאשר התפתח האינטרנט והפך למעין זיכרון עצום - כזה שכאשר מתעקשים ניתן לאתר בו דברים שחשבת שכבר אבדו והפכו לזכרונות עמומים ולהפוך אותם לרגע שוב לברורים (ובכך להסתכן ולאבד את הקסם שדבק בהם עם השכחה והטשטשות); הייתי מחפש בו מדי פעם בפעם את הספרון האהוב. אבל כיצד לאתר ספרון זניח שכזה? כל שזכרתי היה שהיו בו רישומי בעלי חיים, שכריכתו היתה אדומה כהה או אדומה חומה, שמן הכריכה ניבט אלי פרצוף של חיה, שהמהדורה יצאה לאור כנראה בשנות השבעים. מצאתי יותר מידי ספרים על רישום בעלי חיים, כלומר לא מצאתי דבר.

לפני כחודשיים החלטתי מתוך שעמום לנסות שוב לאתר את הספרון באמצעות מחוללי השפה, שהתחילו לשלב יכולות חיפוש סבירות. כפעמים רבות בעבר ה"בינה" המלאכותית לא גילתה לי אלא את מה שכבר ידעתי בעצמי: על סמך הפרטים הזכורים לי כמעט בלתי אפשרי לאתר את הספר. בסוף השיחה, הציע המחולל לחפש ספרי רישום חיות באתר הספרים המשומשים abe books, ממנו כבר הזמנתי בעבר. עד עכשיו חיפשתי רק במנועי חיפוש ובאמזון. הסיכוי לא נראה לי גדול, בכל זאת חיפשתי באתר. להפתעתי, שניה ברשימת תוצאות החיפוש הופיעה כריכתו האדומה של הספרון וממנה נעצה בי את מבטה הלביאה.

ובכן, מסתבר שלא מדובר בספרון זניח אלא בספר ידוע למדי, מלפני מאה שנים, של האמן האמריקאי המפורסם אלכסנדר קלדר (שהכרתי כילד מיצירות המובייל שלו במוזיאונים בארץ, כמו גם בבאזל בה נהגתי לבקר בבגרותי). הספרון יצא לאורך השנים במהדורות רבות, כולל מהדורות מהודרות לאספנים. ניתן גם למוצאו און-ליין. המהדורה בעלת הכריכה האדומה יצאה ב"דובר פרס" המתמחה בספרים שזכויות היוצרים שלהם פגו. הוא עלה רק כעשרים שקלים. לזכר ימים עברו הזמנתי אותו.

מאז לא עובר יום שאיני מעיין בו. כמובן שהנוסטלגיה משחקת כאן תפקיד. אבל כמו בכל אמנות טובה, גם בפשוטים ובמוכרים שברישומים אני מגלה בכל פעם משהו חדש. סוג של מדיטציה. הפעם קראתי גם את הסבריו הקצרצרים של קלדר. הם מיועדים לקהל צעיר (או צעיר ברוחו). אין בהם תחכום רב. בכל זאת אפשר ללמוד מהם משהו.

קלדר כתב את הספר יחסית בראשית דרכו האומנותית, לפני שעזב את ארה"ב לפריז הבוהמיינית. שם החל ליצור בנוסף על המוביילים הידועים שלו גם פסלים עשויים חוטי ברזל מכופפים - דמויות אנשים ובעלי חיים שהתגלגלו למיצב אתו היה נודד, שנודע בשם "הקרקס של קלדר". מבלוג האיור (המצוין בפני עצמו) של דני קרמן למדתי שעם שובו לארה"ב הפך קלדר את פסלי התיל לשיטת רישום ייחודית - "רישום בקו אחד". כיום היא תרגיל מקובל לתלמידי רישום, ומככבת בחוגים לילדים ובפסלי תיל קיטשיים. בכל זאת היתה אהובה מאוד על פיקאסו (מומלץ לחפש באינטרנט את יצירותיו בסגנון זה של פיקאסו וגם את איוריו ופסלי התיל של קלדר). דמויותיו של קלדר הפכו קריקטוריות, מופשטות וסוריאליסטיות יותר.

האיורים בספר הזה דומים מעט לאיורים המאוחרים, כלומר ניתן ללמוד מהם גם על התפתחותו האומנותית והרעיונית של קלדר עצמו, אבל הם גם שונים מאוד. לא מדובר על רישום בקו אחד, אף כי פה ושם ישנם חלקים הרשומים בקו אחד. יש כאן מינימליזם, אבל כזה שאינו מדגיש דווקא קונטורים סגורים אלא אי שלמות, בררנות מקובלת ברישום.

רצה המקרה ומעט לפני הקריאה שמעתי ביוטיוב את הרצאתו של ד"ר יגאל בן-נון על ציורי המערות של האדם הקדמון. הציורים בוצעו כפרוייקט מעורר השתאות. במקומות קשים לגישה, בפינות עמוקות וחשוכות לחלוטין על קירות עקומים ומפותלים. למעשה בן-נון מקביל אותם למיצגי אומנות עכשווית יותר מאשר לציורים. האש המרצדת של הלפידים על פיתולי קירות המערה, הציורים החוזרים ומשתנים ברצף כתמונות על סרט קולנוע, יצרו טקס של דימויים חיים ובעיקר תנועה.

ממש בפתיחת הספר מזכיר קלדר במשפט את מקורותיו העתיקים של ציור בעלי החיים - ציור המערות. אם בתחילה מצאתי ברישומיו השפעות מהפרקטיקה של אומנות הרישום מהמזרח הרחוק, בכסות סגנון מערבית, הרי שעכשיו אני נוטה יותר לראות בהם התכתבות (לא מודעת בחלקה) עם ציורי המערות, עם קדמוניות מסוימת, סוג של אטביזם.
ואכן הדבר הבולט ביותר בהסבריו של קלדר הוא האובססיביות שלו לתנועה שלוותה אותו לאורך כל דרכו האמנותית. כמו במוביילים ובמיצב הקרקס, גם ברישומים המוקדמים קלדר שם את הדגש על ביטוי התנועה הבלתי פוסקת של בעלי החיים. הצייר צריך לחזור שוב ושוב על רישומים פשוטים ולא מושלמים, בזוויות משתנות, כדי ללכוד את התנועה - אפילו אם בעלי החיים ישנים או פסיביים באופן יחסי או כאשר מציירים בעלי חיים אקזוטיים מתצלומים (תמיד יש להשתמש בתצלומים רבים וזוויות שונות). הפרדוקס - ביטוי התנועה ברישום קבוע הוא לב הסיפור. ומכאן כנראה גם היכולת לגלות כל פעם דבר חדש ברישומים הפשוטים כביכול. עבור קלדר בעלי החיים, בניגוד לאדם, מתאפיינים בתנועה האינסטינקטיבית, הלא מדועת לעצמה, תנועה המתגלמת בגופה של החיה ובדמותה.

אני ממליץ מאוד על הספרון לתלמידי ציור, כמו גם לכל המתעניינים בציור. מי יודע אולי גם אני אאזור קצת אומץ ואחזור לצייר

View all my reviews

Read more...

Read more...

מסתרי הכלוב

כאשר יצאתי את חדר הטיפולים כבר הייתה החתולה חבויה במעמקי כלוב הנשיאה שהנחתי בזהירות על כסא בחדר ההמתנה; ציפורניה מקופלות בכפותיה וכפותיה אסופות תחת גחונה ועיניה מצומצמות לכדי סדק והיא צפונה אי-שם, מכווצת בתוך פרוותה השחורה הפורעת קלות את אפלולית הכלוב. עזבתי אותה ונגשתי אל הדלפק לשלם בעבור הטיפול ולהזמין בעבורה מזון, ממתין שתתפנה פקידת הקבלה שהיתה טרודה בשיחת טלפון. 

דלת המרפאה נפתחה ונכנס גבר צעיר, נמוך קומה, פניו עטויות זקן שחור, מכתפו משתלשל תיק נשים רחב ומהודר – שחור בעל רצועה מוזהבת – ובידו הדקה הוא נושא כלוב מכוסה מגבת פרחונית. הוקרתי את מה שנדמה לי כביטוי להתחשבות ולרגישות יתרה, את הקפדתו לספק סביבה אפלה ומרגיעה בעבור החיה המפוחדת.  נדמה היה לי כי אני מבחין בתנועה קלה תחת למגבת, באיזו המייה, אך יתכן והיו אלו רק טלטוליו הקלים של הכלוב. הוא הניח אותו על כסא בסמוך לכלובה של חתולתי ועמד ממתין דומם לידו. הכלובים היו שווים כמעט בגודלם. זה שלו היה גבוה משלי ורבוע יותר. שרוך קצר היה קשור בלולאה אל ידית הנשיאה הקטנה. לא כלוב חתולים סטנדרטי, כך שיערתי. 

פקידת הקבלה הניחה את הטלפון, עקפה אותי במבטה ומיקדה עיניים שואלות בבחור. הוא לא אמר דבר. כעבור רגע נמלטה מפיה אנחה קלה של הבנה, עיניה נתרחבו במקצת והיא השיבה לעצמה בשאלה - "באת לאסוף את היונה?"

Read more...