Review: הדַפָּסים

הדַפָּסים by Rachel Dana Fruchter
My rating: 5 of 5 stars

זכורה לי ביקורת שקראתי פעם על הקלטה של מנצח אחד. בעל הביקורת כתב עליו בערך כך - "שלמרות שהוא מתעלה רק לעיתים רחוקות הרי שהוא בעל מלאכה טוב" (ובכך רצה גם לשבח אותו, לומר שהוא הימור בטוח שאינו מפשל). מי שיבקש להשתחרר דווקא מן הנטייה הרומנטית לרומם את האמן ולפחית מערכו של האומן טוב יעשה אם יקרא בספרה היפה של רחל דנה פרוכטר. בטבורו של הסיפור נמצאת מלאכת דפוס הבלט ובהתייחסות אליה מתוארות דמויותיהן של בני משפחת בכר-גבאי. קל לראות במלאכת הדפוס רק את צידה הטכני של הפקת ספר – ניגוד ליצירה האמיתית של הסופרים או המשוררים אולם תחת ידה של דנה-פרוכטר הופכת מלאכה זו דווקא לשיאו של תהליך היצירה והדפס האומן לרב-מג אשר באומנותו מתרחש נס התממשותה של היצירה הקושרת יחדיו את האומנויות האחרות.

הדמות המרכזית בסיפור היא זו של אבי המשפחה מוריס בכר, שהמיר את הזהב והכסף ששימשו את אביו הצורף במילים ועופרת המצטרפים להם יחדיו במקצוע הדפוס החתרני – דמות שהיא שילוב של איש הרוח וההגות ואיש המעשה ובעל המלאכה. מוריס הוא אדם הקנאי לעברית ולדפוס המסורתי, מה שמאפשר לו לקיים בגופו וברוחו את בית הדפוס אך גם ממיט עליו חורבן עם חלוף השנים, עם הפיכת דפוס הבלט לטכנולוגיה שעבר זמנה מן העולם. בו מתחיל קיומו של בית הדפוס התל-אביבי (חוליה אחרונה הנספחת אל מסורת בתי הדפוס העברים באיסטנבול שמקורם עוד בספרד ופורטוגל) ובמותו פוסקת מלאכת הסדר מלהתקיים. עם מותו של מוריס הוא והדפוס הופכים לנעדרים (מאורע שנרמז עוד בפתיחת הסיפור עם היעלמותו מאיסטנבול במהלך מלחמת העולם השנייה ועלייתו ארצה ותיאור חיפושיה חסרי המנוח של אימו, ננה אסתר בכר, אחריו). היעדרות זו היא הגורם המערער בחייהם של שאר בני המשפחה - מוריס מהווה בחייו, בעקשנותו ונאמנותו למסורות הדפוס העתיקות מעין דון-קיחוטה מודרני. ליצירתו של סרוואנטס שמור מקום מיוחד ברומן - החל בתרגום בהמשכים שלו ללאדינו בעיתונים היהודיים באיסטנבול, דרך אפיון הדמויות וכלה במאבק האובססיבי לתרגם ולהדפיס את היצירה בעברית. עם מותו מתגלגלת דמותו של מוריס בדמותו של סרוואנטס, הכותב את גורלם של שאר הדמויות ובעיקר את אלו של אנה בתו ויודה גיסו.

אם מוריס הוא המרכז, סביבו חגות שאר הדמויות, הנרשם בעיקר באמצעות מקצועו – סדר, ואומנותו - דפוס הבלט הרי שביחס לאומנותו מצטיירות גם הדמויות האחרות בסיפור. אם על-ידי שלילה שלה – בעיקר דמותם של שרה אשתו ובנו אברם המבקשים לסגור את בית במלאכה או להופכו למודרני יותר – או על ידי התייחסותן אליה של המקצוע או האומנות המוצמדות לכל דמות.

הדמות דומיננטית השנייה היא זו של הבת אנה. רווקה הננטשת על ידי בן זוגה (הצלם) וציירת מבקשת דרך, שאינה מצליחה להתקדם בעבודה על ציורי נוף שהובטחו לתערוכה תוך שהיא מנסה לעשות שימוש בטכניקה אימפרסיוניסטית אבסטרקטית "המותירה את הצייר ככלי ריק אל מול הציור". שאריות חפצים מבית הדפוס ובתוכם בגדי עבודה של אביה, רישומים של שכנו פינחס לתרגומו של דודה יודה לדון-קיחוטה וצילומים של בני המשפחה, שמוסר לה פוקס מתקן מכונות הכתיבה (עוד מלאכה שעברה מהעולם – מעין הד חיוור ושטחי לדפוס הבלט ובהתאם גם דמותו כעמית ושכן לעסקיו של אביה אך גנדרן וחסר עומק) מעוררים בה זיכרונות מבית הדפוס ושנת מותו של אביה ודוחפות אותה לזנוח את ציורי הנוף ולהתחיל לרשום את דיוקנותיהם של בני המשפחה ולהתחקות אחר גורלן. כאן המקום לציין כי בספר משובצים גם רישומי דיוקנאות פרי עפרונה של המחברת המתגלה גם באמצעותם, ולא רק באמצעות רישומי מילים, כציירת רגישה ומוכשרת.

הדמות המשמעותית האחרונה ברומן היא דמותו של הגיס יודה. כמי שלא הצליח למצוא את מקומו כמשורר בחוג אנשי הרוח שבסורבון בשנות החמישים וחווה טראומה שקטעה את ניסיון השתלבותו בתנועת המרי הפוליטי כנגד שלטון הצרפתים באלג'יר, הוא מבקש מפלט בעלייתו ארצה ובעבודתו כשוליה בבית הדפוס. שם הוא מוצא במוריס סמכות מקצועית, אב רוחני וחבר ועמית לחיי היצירה. בשיטוטיהם הארוכים ברחובות תל-אביב, בחלומותיהם המשותפים, נדמים הצמד לדון-קיחוטה וסאנצ'ו הנתונים בעולם משלהם. יודה המשורר, המתרגם ושוליית הדפסים הרגיש אינו מצליח לכבוש דריסת רגל בעולם המעשי – הוא נותר ערירי, ואינו מצליח להגיע לבגרות מקצועית שתאפשר לו לנהל בית דפוס משלו. עם מותו של מוריס וסגירתו של בית הדפוס חווה יודה דחייה שנייה מצד החוג המשפחתי ומנושל מעולם היצירה הדפסית. הוא ואנה הן שתי דמויות מראה אחיות, רגישות לחיי הרוח, מבודדות מבחינה חברתית, אלו המבקשות להמשיך את דרכו של מוריס אך אינן מצליחות למלא את החלל שנפער בהן עם מותו.

למרות שהרומן נפרש על פני שנים רבות ומקומות מגוונים - למן איסטנבול בזמן מלחמת העולם השנייה, עבור בפריס של שנות החמישים וכלה בתל-אביב של אמצע שנות השמונים וירושלים של תחילת האלף החדש, אין יריעתו רחבה. סיפור המעשה הוא אינטימי ביותר ואישי. אולי הוא חלק מגל הרומנים הביוגרפים החצי מדומיינים של אנשים "פשוטים" הצובר תאוצה בספרות הישראלית בשנים האחרונות (קטונתי מלהקיף אותו בקריאתי או לנתח את משמעות התופעה). יותר משיש כאן מסע על פני תרבויות וארצות יש כאן התכנסות פנימה, מסע פסיכולוגי והיזכרותי המתחולל בנפשם של הגיבורים. תיאור השיטוטים ברחובות איסטנבול, פריס ותל-אביב, למרות נאמנותו לנופי המציאות הוא גם רווי תיאורי חלומות המדריכים אותם, ומשרטט תמונת נוף אבסטרקטית משהו, החוזר על עצמו בדומה לנופי לה מנצ'ה הסוריאליסטים בהם משוטטים האביר בעל דמות היגון ונושא כליו. כל ניצחון שישיגו הדמויות המובסות, אם ישיגו, יהיה ניצחון מינורי, אישי שיתבטא ברא ובראשונה בשדה הרוח ולא העולם החומר.

הפקעת המהודקת הזאת שיצרה דנה-פרוכטר מתארת ברגישות וביופי רב את העולם הנעלם של דפוס הבלט ואת נבכי נפשם ויצירתם של הגיבורים המאכלסים אותו. מתוכה עולה ומנץ סיפור על חיים נעלמים, ועל גדולת נפשם של יוצרים נשכחים ואני ממליץ עליו לכל מי שמשלים בעצמו את משוואת הדפוס - אלו שאהבת הקריאה היא מנת חלקם.

מאחר והספר הפך אותי במהלך הקריאה למעין דפס ומאחר ואנו הדפסים מצווים "לדאוג ליפי ההדפסה, לטקסט נאמן למקור ומנופה משגיאות" אני מצרף רשימה של מספר טעויות הגהה ועריכה שהייתי מתקן בהדפסות חוזרות:

עמוד 50 – מצוין כי יעל יושבת בגבה אל שמשת בית הקפה אך שורות אחדות לאחר מכן היא בוהה דרכה.

עמוד 113 – נדמה לי כי לא מדובר בחריוני עטלפים אלא ביריקות שלהם.

ואת זה ממש חייבים לשנות – עמוד 145 – הפסוקים אינם מתהילים כמדומני אלא משיר השירים.



View all my reviews