קפה של בוקר

בסופו של דבר דממה הדירה. הייתי חולה ונשארתי לבדי בבית. לא הרגשתי טוב ובשעת בוקר מאוחרת נשכבתי שוב על גבי ועצמתי את עיני. נרעדתי פעם או פעמיים ושוב לא הייתי בדירה; ולא הייתי לבד; ולא הייתי חולה; ולא הייתי שוכב; אלא ישבתי פקוח עיניים עם אבי במעמקיו האפלוליים משהו של בית הקפה הצר שברחוב "ההגנה", בסמוך לחנות הספורט של אשכנזי.

בקיר האחורי הייתה קבועה דלת, פתוחה למחצה, ומבעדה נגלה בדל חצר אחורית מגודלת עשבים. לפניה היו פזורים שולחנות וכסאות, מאוכלסים בדלילות בשעת בוקר שכזו. אף אני ואבא היינו ישובים אל שולחן שכזה, זה למול זה, על הכיסאות הגבוהים. גם אבא היה גבוה ורזה, מוארך ממש כצווארון חולצתו, כפאות לחייו, כשערו המגודל ופרוע התלתלים וככוס המשקה המונחת לפניו על גבי השולחן.

אני, שהייתי נמוך יותר, נעצתי את עיני בכוס, שהייתה מלאה קולה אפלה ובתוכה צפה, ענברית, אפופה בועות של קסם, חתיכה שחוטה של פלח לימון. את הקולה וטעמה (שלא ערב לחיכי) כבר הכרתי מבקבוק ה"טמפו" הגדול שהיו מגישים אל שולחן השבת בביתה של סבתא, ואילו הלימון, "טעמו ודאי חמוץ," כך שיערתי. אך כאן צף למולי פריה הזהוב של אלכימיה מופלאה. ראשיתה במאמר, דברו של המפרסם – "שוופס, קולה עם טיפת לימון!" מילים שהביאוני אל סיפה של התגלות – "התתכן התמזגות כזו של ישויות, של צבעים, של טעמים?" ושעוררו בי סקרנות – "מהו טעמה של קולה זו שנמזגה בה טיפת הלימון?" ואחריתה של אותה מאגיה - ההתגשמות. תהליך יצירה ממש, לא מוצר בבקבוק מן המוכן. נח שם לפני באותה כוס, משקה של גדולים, אל תוכו הטיחה ידו הנעלמה של בעל בית הקפה, אותו נתח גולמי קרוע, שהגיר, ממש לנגד עיני, טיפות עלומות של עסיס לימוני שנמזג בשיממון טעמה של הקולה בנימים דקים, בהם יכלה לחוש רק לשונם של למודי ניסיון, מביני דבר ויודעי ח"ן.

עוד אני שקוע בהרהורים ואבא שסיים לשתות לקח אותי בזרועותיו, או אחז בידי ומשכני אחריו, איני יודע. הסבתי את ראשי לאחור וכבר הלך והתרחק ממני פנימו של בית הקפה ומשמאלי נמתח והתארך כזנבה של רכבת פורמייקה הדלפק הצר, שלאורכו היו קבועים כסאות עגולים שעמדו על רגל אחת. בקצהו נגלה, מיתמר כארובת קטר מן המערב הפרוע, מיכל זכוכית גדול, בצורת חרוט מהופך, שחנוטים היו בו פולי קפה קלוי, שחומים ומחורצים כשפתיים צרובות וצבות. איני יודע כיצד הצלחתי בזאת, אולי מכוחה של מחשבה בלבד, אך משחלפנו על פני ארובה מסתורית זו, אחזתי בקצה הדלפק ומשכתי והצמדתי את חזי אליו והבטתי אל מעבר לו. שם נגלה לעיני המנוע שזו הייתה ארובתו. היה קבוע בו מד לחץ עגול בעל מחוג, וטיפות מים רותחים היו נוטפות מקצה צינורותיו המעלים קיטור אל בינות כוסות זכוכית.

נשען על הדלפק תחבתי את ידיי אל תוך מיכל הזכוכית, אשר קצהו היה פתוח משום מה, ושליתי מתוכו מלוא החופן מאותם גרגרים מופלאים שאת טעמם, המתוק ודאי כצימוקים מצופי שוקולד, יכולתי רק לנחש מתוך מראה דמותם. אך בטרם הספקתי לתחוב אותם אל פי, לגורסם בשיני ולמצוץ את עסיסם, והנה כבר משכו אותי ידיו הנעלמות של אבא מטה מן הדלפק. ודפנו הלכה והיתמרה מעלי, תופחת מעט ומתרככת, והנה הפכה לגבו של מושב נהג ומעליו בצבץ לא חרוט זכוכית כי אם ראשה של אימא.

חלפו השנים ואימא כבר למדה לנהוג. יושבת היתה על-יד ההגה, מסיעה אותנו במכונית הסובארו הישנה, אל קרובי משפחה או לבקר חברים. הבטתי ימינה, אחי רבץ לצידי במושב האחורי רגליו מקופלות אל חזהו. נסעה לה המכונית והנסיעה התמשכה. עברנו איתה את כל מרחבי העשור החדש. טלטלותיה הרכות של המכונית עוררו בי תחושה לא נעימה, אותה מחלת נסיעה שהייתה תוקפת אותי כשהייתי ילד. מעט מן הפולים והצימוקים נשרו להם מאגרופי הקמוצים. "עוד מעט נגיע," הבטיחו לי. עצמתי לרגע את עיני מפאת תחושת הבחילה המתעצמת.

וכששבתי ופקחתי אותן נמצאתי שוב בדירה, בכאן ובעכשיו: חולה; מסתובב בדירה אנה ואנה; לא יודע מה לעשות. הטלפון צלצל, הנחתי לפולים שבידי השמאלית ונטלתי אותו. אשתי בישרה לי שהיא נמצאת במרכז המסחרי בלוויית שכנתה של אימי - זאת שגרה בסמוך אלינו בילדותינו ורכשה עכשיו גם היא דירה בשכונה החדשה; זו שאחת מבנותיה קנתה לנו מתנה יקרה (מפוארת מידי לטעמי, בגינה הוטרחנו עד לחנות בכיכר "המדינה") לכבוד הולדת הבת. "היא ממש מתעקשת לקנות לנו עוד מתנה," הודיעה לי אשתי. אמרתי לה שתסרב; שתדחה אותה; ש"זה כבר ממש מוגזם ולא נעים לי." "על מה אתה מדבר," ענתה אשתי בקוצר רוח, "אמרתי שפגשתי אותה במרכז המסחרי ושהיא כבר קנתה לנו עוד מתנה." "אני כאן למטה עם הקניות," הוסיפה, "פתח לי את הדלת, ידי מלאות, חם לי ואני חייבת פיפי."

לחצתי במרפק זרועי על ידית דלת הכניסה והדפתי אותה. יצאתי ונעמדתי בפתח הדירה. בדיוק נפתחה דלת המעלית וממנה יצאה אשתי: ידה האחת סוחבת את הקניות, אשכול שקיות ניילון מתוחות, וידה השנייה שומטת על הרצפה ערימה מרובעת, צרורה בחוט קשירה לבן, של עלוני פרסומת, מקומונים ועיתונים יומיים. "עשה לי טובה, הכנס את המתנה הביתה," אמרה ונדחקה במהירות לעבור בפתח.

ואני קפאתי על מקומי נבוך. כמובן שהתכוונתי להכניס בסופו של דבר את המתנה הביתה. אבל בעצם איזה צורך היה לי בכל אותם סיפורי זוועות ומעשיות ותלונות מקומיות? בכף ידי השמאלית החזקתי בטלפון, ובימנית? "אם ארים בה את החבילה," חשבתי, "ישמטו כל אותם גרגרים שדליתי מארובת הקטר שבבית הקפה, שאת מתיקותם לא הספקתי עדין להכיר או שכבר הספקתי לשכוח, ויתפזרו לכל רוח ..."

על-פי חלום,

פתח-תקווה,

שעת בוקר, 25.7.2012

חולה.

Read more...