הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ? (עמוס פרק ג' 3)
בצהרי יום אביב יפה, בתום סעודת שבת החתן, לאחר שסיימנו לברך את בעלי השמחה, חזרנו לביתנו. אני עליתי על יצועי ואת, שאם תשני בצהריים לא תירדמי בלילה ותהי עייפה במשך כל השבוע כולו, נשארת בסלון וניסית לפתור תשבץ. השינה בוששה לבוא. בטני הייתה מלאה מדי והמיטה מלאה את כרסי. חבקתי אותה כחבוק סלע ולא הפסקתי להתהפך כאותה נסיכה שעל האפונה. מזג האוויר הנעים עינה אותי. עירום רעדתי מחמת צינה, וכשהתעטפתי בשמיכת החורף חשתי כאילו אני מזיע לתוכה את נשמתי. ללא הרף הייתי מתכסה ומסיר מעלי את הפוך - גוזל חסר החלטה החוכך בדעתו אם ברצונו לעטות פלומה ולעוף מן הקן או לגווע בתוכו, נפל ציפורים מצומק. גם כשמצאתי לבסוף תנוחה קבועה היה עולה באזני ממעמקי מזרן הקפיצים הד הלמות לב מלווה גוון מתכתי צורם, כשל מיתר חלוד, וטורד את מנוחתי.
איני יודע כיצד ולאחר כמה זמן נרדמתי לבסוף, אך הקצתי מהשינה הקלה פזור דעת וגוף. עייפות הייתה שורה בכל. ובעודי מוטל כך - נים ולא נים, החלו מחשבות, מהסוג המוכר כל כך, מתחפרות להן אל תוך ראשי. מנסה לברוח ולהתאושש, גמלה בליבי החלטה. מנער את ראשי עקרתי עצמי מן המיטה, לבשתי את המכנסיים הקצרים ונעלתי את נעלי ההתעמלות. כשחלפתי על פנייך בישרתי כי אני יוצא אל הצעידה היומית. את, שקועה בבעיות מילוי התשבץ, הפטרת אחרי, מבלי שהרמת את ראשך - 'לך לשלום'.
מחוץ לבית היה הכול, דהוי ודליל – שעת בין ערביים חיוורת. ההרהורים פרחו אל תכלת מלבינה, אך שבו במהרה והתעבו כעננה מעל ראשי. פניתי במסלול הרגיל ברחוב העיר מחיש את צעדי, המחשבות דולקות בעקבותיי, מנהמות, קוראות זו לזו, משתלבות במרוץ הלהקה, מזנבות בי, מנשכות בעקבי.
***
מה היה תוכנן של אותן מחשבות?
בתחילה נזכרתי בליל אמש. התחלנו לצפות אז בסרט - סרט אמריקאי על חתונה. כיצד אתאר אותו? היה זה סרט שנדמה לי שמכנים בשם 'אינדי', כלומר, אני מניח, סרט 'עצמאי'. עצמאות ממה תקשו? אולי מוטב היה להניח את ההסבר למי שמבין משהו בעסקי סרטים או בענייני הסברים. איך לומר? מדובר בסרט שהופק כנראה שלא במסגרת תעשיית הסרטים ההוליוודית. סרט המנסה ללכת בנתיב השונה מאלו של הסרטים ההולכים בתלם. סרט המנסה שלא לדבר בשפת קלישאות, לדבר בלשון השונה מלשון מליצות נבובות של דמויות צפויות מראש. נו, בקיצור, סרט המנסה לא להיות סרט. סרט המנסה לברוח מעצמו. הוא היה עשוי היטב. כן בהחלט! כלומר נראה כאילו לא עשוי. הצילום לא היה שגרתי, מה שכבר הפך אותו לגאוני בעיניי. מתנדנד כזה, מנסה, כאילו לא מצליח, להדחק, לתפוס את החתן והכלה מבעד לקרובי המשפחה המקיפים אותם. נדמה כחובבני, לא ממוקד. והמשחק, כל כך טבעי! שלא מרגישים שאיזשהו תסריט בכלל נכתב כאן. כאילו המצלמה מצלמת וכותבת את התסריט בכוחות עצמה. השחקנים משחקים טוב כל כך עד שנדמה כי הם כלל אינם שחקנים אלא אנשים סתם. הכול מלוטש כל כך, עד שהופך לשקוף, עד שלא מרגישים בדבר ולא יודעים בכלל שמישהו כאן ליטש משהו. בקיצור – שונה, מקצועי, פשוט למראית עין וטבעי. אין מה לומר – מופתי.
- רק, שלך, לאחר שבוע עבודה מעייף ולפני שבת שלא ניתן לישון בה עד מאוחר, עם ההזמנה לבית הכנסת והסעודה החגיגית שלאחריו וכל זה, כבר לא היו לא את הכוח ולא את הסבלנות הדרושים לצפייה בסרטים משעממים ותובעניים שכאלו. קמת ודידת לחדר השינה, ליטפת בדרך את רגלי ואמרת שאת מצטערת אבל את פשוט לא עומדת בזה והולכת לישון. ואני, למרות שידעתי שהקרב אבוד מראש, עוד ניסיתי למשוך ולשכנע אותך להישאר ושאלתי במן פליאה: 'מה? את לא נשארת לצפות?'. אבל את, שדווקא יש לך עין טובה לסרטים (הרבה יותר משיש לי, דרך אגב, שתמיד אני מחמיץ איזו התרחשות ובקושי מסוגל גם לצפות וגם להבין מה מסתתר מתחת לפני השטח בעת ובעונה אחת), רק הנעת בראשך לשלילה והמשכת אל המסדרון. אני נשארתי שרוע על הספה רבע שעה נוספת וראיתי עוד את כל הנאומים (כל כך אמיתיים, כאילו חיברו אותם השחקנים עצמם בלילה שקדם לגמגומם בפני המצלמה) והרמות הכוסית בסעודה בערב שלפני החתונה. וחשבתי אז – 'הפרוטסטנטים האמריקנים האלה... ובעצם לא כל כך שונה ממה שמחכה לי עצמי מחר...' ואז נשברתי והלכתי לישון גם אני –
לאחר ההיזכרות הזאת בסרט של ליל אמש, החל ליבי שוקע בקרבי, וקצב צעידתי הואט, והמחשבות ההן ששכחתי לרגע, הדביקו את הפער בינינו והשתחלו חזרה בקפיצה לתוך מחילות ראשי, וחשבתי... חשבתי עד כמה מקוריים ומקצועיים התסריטאים הצעירים הללו. ועד כמה הם מוכשרים! ושכל תסריט שלהם היה יכול בעבר להיחשב ובצדק לרומאן של ממש, לספר מוצלח. אבל הם, הם כבר נמצאים הרבה מעבר לכתיבת רומאנים. עומד לרשותם צוות שלם של בימאים ושחקנים ואנשי תפאורה וצלמים ובעלי מקצועות אחרים, והם בוראים כולם יחדיו (מתוך תענוג העבודה המשותפת), בדכי ביטוי מקוריות ורעננות - עולמות חדשים.
ואני... אני בקושי מצליח לכתוב סיפור קצר (שלא לדבר על רומאן, שמן הסתם לעולם לא יעלה בידי לכתוב). וכשאני כבר מוצא זמן ושלוות רוח לשבת ולנסות, הולך הכול לאט כל כך. וכאשר אני קורא את מה שכתבתי (גם אם חזרתי וקראתי את אותן השורות אלף פעמים ועוד פעם במהלך הכתיבה, חוזר ועורך אותן ללא הרף), הכול נשמע לי, מרגיש, כל כך מלאכותי ויומרני עד שאני כבר מאבד את התקווה שעוד אכתוב אי פעם דבר מה ראוי לפרסום. וכבר אינני צעיר (שלא כמו אותם תסריטאים שמעבר לים, המנהלים ביד קלה פעילות שלמה של יצירת סרטים), ובקושי יש לי אומץ לכתוב משהו, לבדי, בסוף היום בחדר העבודה. ולבסוף, גם אם נחה דעתי ממה שכתבתי, אז לאחר שעה או יום או שבוע, אני מבין פתאום שלא חידשתי דבר, ושספר קודם או סרט קודם כבר סיפרו לפני את אותם הדברים בדיוק ובאופן מוצלח הרבה יותר (והסיפור הזה מן הסתם אינו יוצא מן הכלל). ועוד לא הזכרתי את שגיאות הכתיב שפשוט, אבל פשוט איני מצליח ולא אצליח להיפתר מהם לעולם גם אם איעזר בתוכנות מיוחדות או אם אבקש ממך לקרוא את הסיפור. ובל נשכח את...
***
אלו מכם קוראים נאמנים שהתמידו בקריאה עד לנקודה זו, תוהים בוודאי אם המאמץ היה כדאי, ואם בכלל מסתתר לו בכל זה איזה סיפור ראוי לשמו, מלבד אותם הגיגים בנאליים ומדכאים שקובצו כאן עד כה, כמותם ניתן למצוא על גבי כל דף של עיתון ובכל יומן רשת, כיום כשנפשם של אנשים רבים ואפילו מפורסמים פרוצה לעין-כל. ובכן סיפור אכן מסתתר, למרות שלא לי להעיד על טיבו.
שקוע במחשבות הללו, כבר זמן מה שלא הייתי מהלך ברחוב הראשי, אלא פניתי כהרגלי אל הרחובות הריקים של שכונת בתים פרטיים. כשהקצתי מהן לרגע, משהשתפרה מעט הרגשתי בעקבות הצעידה הנמרצת, כבר הגעתי אל קצה השכונה מקום שפעם היה גם גבולה של העיר, וממנו והלאה היו משתרעים בעבר רק פרדסים ודרכי עפר.
ניצבתי לרגע על גבי גבעה קטנה משקיף מערבה על בתי הדירות החדשים ההולכים וממלאים את ריבועי השטח ממנו נעקרו זה מכבר כל עצי הפרי. השמש נעלמה מעבר לגבעה הבאה ולבניינים הנבנים בראשה ואור זהוב נפל מן השמים החיוורים, נטולי העננים, ונח על פני כל. קצהו של הרחוב בו צעדתי השתפל וירד אל צומת דרכים, ממנו יצאה בקו ישר, שלוחה בכיוון האור ההולך ונעלם טיילת חדשה. התחלתי יורד אל הצומת, מימיני חלקת בור שייבשה בגלל הבצורת הנמשכת (ותנו דעתכם כי האביב אך היה עומד בפתח) ומשמאלי טראסה, שהעירייה הפסיקה להשקות מזה ימים רבים. בראש הטראסה עמדה צללית של כלב, נוברת במרץ בדשא הצהוב, מעלה אבק זהב, מפזרת לכל רוח אניצים יבשים.
שם למטה נועד לו פרלמנט של נשים והולכי על ארבע, אנושיים מי יותר ומי פחות. בגובה נחו ידיים על החזה, הגבות נטויים מעט לאחור. הפטירו מילים זו כלעומת זו. נמוך יותר, מעט לפניהן, עגלותיהם מופקרות לרגע, מתחו זאטוטים את גופם מתוך הרתמות, מושיטים ידיים מתוחות, לא נוגעות, שולחים חיוך לעבר חבריהם. למטה מזה, התנחשלו הכלבים בין הרגליים והעגלות, מרחרחים, מתחככים, מכשכשים בזנבותיהם, מחפשים זה את אחוריו של זה, מסבכים את הרצועות.
ההתוועדות לא נתארכה. רק עברתי את מחצית המרחק אל צומת הרחובות וכבר התחילה מתפזרת. אישה אישה פנתה לה לדרכה, אוספת איתה, מי את טפה ומי את כלבה. גם אותו מתבדל על הטראסה, שמן הסתם כך שיערתי, הותר מרצועתו ושולח לחופשי בזמן העצירה למפגש, החל עושה את דרכו בחזרה במורד הרחוב. מן הסתם היה זאב בודד וניצל את זמן ההפוגה בטיול היומי בכדי לגלות פסגות ופינות חדשות. העדיף את הרחרוח במרחבי הדשא היבש על פני זרבוביות חבריו הלחות. עוד הייתי חושב אותו לכלב רחוב אלמלא הבחנתי בשתי תגיות פח מרשרשות שהיו תלויות לו על קולר נסתר תחת פרוותו. גם עכשיו לא הזדרז לחזור אל הגבוהה הבודדה ההיא שמשום מה דימיתי כי היא אדוניתו. אולי שיערתי זאת מכיוון שהבחנתי בידה בדבר מה הדומה לרצועה (אבל יכול היה להיות גם סתם חלק מתיק יד). הוא חצה את המדרכה והכביש באלכסון מאחורי גבי והחל משוטט בשדה הקוצים, נובר בערימות פסולת הבניין. פתאום הגיח משם וחצה את הרחוב לפני, מרחרח את רגלי הספסלים שלאורך קיר הטראסה.
כאשר עבר לפני הייתה לי שהות לבחון אותו ביתר עיון. בתחילה לא תפס את עיני ולא עורר את סקרנותי. גדול היה, גדל גוף ושמנמן – ואני מעדיף בדרך כלל כלבים בעלי גוף בינוני, אתלטי וגמיש. חרטומו היה רחב כשל דוב – ואילו אני מבכר כלבים בעלי חרטומים מחודדים יותר. בכלל היה בעל מראה דובי, למעט הזנב, ששערו מתנפנף, ואוזניו הארוכות השמוטות. גם צבע פרוותו הדקה והארוכה לא היה לגמרי לרוחי – חום אדמדם כולו, כצבעה של אדמת החמרה שנשדדה מכאן זה מכבר לאחר עקירת הפרדסים. עיניו היו חומות גם הן וגדולות ואמרו כולן שמחת-חיים שאננה וטוב-לב. כן, טוב-לב היה ללא ספק – זאת סיפרו בוודאות עיניו. הספיק לי מעבר אחד שלו לפני בכדי שאתחיל לחבב אותו לפתע, כמעט בניגוד לטבעי.
אולם יותר מכל היו אלו דרך תנועתו וצורת התנהלותו שסייעו בידו לכבוש את ליבי. למרות גודלו היה נע בקלילות מפתיעה. מהדס במין טיפוף קל וחרישי, מלווה ברשרוש הלוחיות לצווארו. נדמה היה כמרחף, כפותיו כמעט ואינן נוגעות בקרקע. בעודו נע בקו אלכסוני היה ראשו הסקרן נטוי בכיוון אחר, ואילו שיער גופו הדק והקל היה מקפץ ומתנפנף לכן ולשם כנגד כיוון התנועה כבעל חיים נפרדים משלו. נדמה היה כאילו ניתן לחוש במספר נפשות הרוחשות תחת למעטה עורו ופרוותו, כל אחת ורצונה היא. דומה היה לאותן תחפושות דרקון סיניות, המופעלות לאורכן בידי מספר אנשים, ומתפתלות עקב כך בצורה שובבה ותיאטרלית. אכן נראה כנווד נונשלאנטי, חסר דאגות ושמח בחלקו. גופו הגדול מהווה לו מגן בפני איימת העולם והוא אינו יודע פחד מהו אלא אך סקרנות אין קץ.
הצומת כבר היה דומם כשהגענו שנינו אליו. כל הנוכחים נעלמו מן העין, נבלעו מן הסתם בבתי שכונת הווילות הוותיקה. נעלמו גם אלה שלא היו ברשותן כלבים ובהן גם הגבוהה ההיא. אני פניתי מערבה אל הטיילת החדשה, ראשי זקוף, צועד באון. "הדובון" ('איזה בונבון!') פסע לימיני בצעד קל. בוודאי התקדם כבר בעליו הלאה (אולי עסק בריצה), יודע כי כלבו הנאמן ימהר בעקבותיו לכשיסיים להתבשם מכל ריחות השדה. זה האחרון נראה אומנם כמי שמכיר את דרכו אך לא נחפז. מתאים היה את קצב טיפופו המשוחרר מדאגה אל קצב הליכתי, מידי פעם מפנה אלי את ראשו ומביט בי בעיניו הטובות.
אופיו הטוב והרגוע כמו דבק בי. מן הסתם היו אלו זיכרונות הילדות – הנה אני חוזר לשכונה הישנה ונטולת המדרכות, שורק, וכלבי מגיח בדהרה משיטוטיו (כל כלבי השכונה ההיא היו משוטטים חופשי בימים ההם וכן גם אני), מקבל את פני בצהלה. תחושות וחוויות שכבר שכחתי (כבר שנים שאין ברשותי כלב) צפו ועלו בי שנית. אולי הייתה זו ההפתעה שבדבר – כלב שמאמץ אותך כברת דרך על דעת עצמו, אומנם אינו דבר נדיר, אך גם אינו שכיח במיוחד. קרוב לוודאי שהייתה זו ההרגשה המשוחררת, בזכותה התנתקתי לרגע משרשרת המחשבות העגומות, הרודפות. אותה תחושת התענגות על דבר שאינך חש אחריות או מחויבות לגביו (תחושה, שככל המותרות האחרים, אינה יכולה להאריך ולהתקיים והיא ממהרת להסתיים ברגע בו אוזל אמצעי התשלום שלנו ויהא זה כסף, זמן מיותר או כל דבר אחר מסוג זה).
תהא הסיבה אשר תהא. למספר רגעים לא היינו שני עוברי אורח בודדים, כי אם אדם וכלבו.
או כלב ואדמו (אינני מתעקש על הניסוח).
צעדתי והוא לצידי. שמחתי בו והוא שמח בי. לעיתים היה עוצר לרחרח את אילנות הסרק השדופים שלא מכבר נטעו, או חותך אל רצועת הדשא שמשמאלי. אבל לא היה משתהה הרבה וחוזר ומלווה אותי. עוברים ושבים בטיילת הצעירה הביטו בנו בקנאה וחשבו לעצמם: 'הנה הולכים אדם וכלבו'. אומנם לא היה קשור אלי ברצועה אך דווקא היה בכך בכדי לחזק את רושמו של הקשר המדומה שבינינו. לרגע קט לא היה מאושר ממני (ואולי גם ממנו) בכל השדרה כולה.
***
כך צעדנו בטיילת עד שהגענו אל מרגלות הגבעה שלכיוונה השקפתי קודם לכן. על גבי ספסל, בגבול הדשא שמשמאל לטיילת, ישב אב צעיר. אוחז היה בזרועות ילדה קטנה שניצבה בין ברכיו, מצמיד אותן לצידי גופה. הילדה פניה מורמים מעט הביטה לכיווני במבט תוהה, אגרופיה אוחזים חזק חזק ברצועה דקה ומתוחה, בקצהה היה קשור כלבלב, קצר פרווה, בעל עיניים שחורות זערוריות ונובח; כל כולו ממוקד בי ובכלבי. האב זקף את גבו בנוקשות, עוטה ארשת תקיפה, ונעץ בי מבט מאיים. מראה פניו היה כשל אדם המבקש להגן על בתו וכשל גבר המבקש להפגין את כוחו. במוחו כבר היה מגובש, כך יכולתי לחוש, נאום תוכחה שלם ונזעם – מן הסתם משהו על החוצפה שבטיול עם כלבים גדולים שאינם אחוזים ברצועה ושאין מחסום לפיהם. את הפרולוג כבר הטיח בכיווני.
'הכלב שלך?', שאל קצרות, מוכן כבר לשחרר את חרצובות לשונו.
והנה, כהרף עין, נעלמה לה תחושת ההנאה שאפפה אותי. לכאורה יכולתי להכריז בעלות על אותו כלב מאמץ נדיב, לקשור את גורלי בגורלו. אך אודה על האמת, עוז רוחי לא עמד לי. תירוצים יכולתי לספק לרוב: לא הייתה לי רצועה לרסן אותו בה, לא ידעתי אם ישעה לפקודה מפי, וכיצד זה אוכל להתערב אם תפרוץ קטטה בינו ובין הכלב הגמדי? אך האמת היא כי לא הייתי מוכן לשאת באחריות, אותה אחריות שהשחרור ממנה היה תמצית ההנאה האנוכית מהעמדת הפנים חסרת המחויבות האמיתית לקשר.
'לא', הפטרתי קלות, בלי להפנות אפילו את ראשי בכיוון אותו אדם. המשכתי לצעוד קדימה, קוטע באחת את נאומו המתוכנן ואיתו את האפשרות לצקת תוכן אמיתי בקשר המדומה עם "כלבי". זה האחרון, לא נראה כמתרגש הרבה מן המצב הטעון. הוא שש לקראת החבורה שליד הספסל ובחדוות משחק החל חג סביבם בריצה.
אני המשכתי בצעידתי חולף על פניהם. כיצד הסתיימה האפיזודה? כיצד נפתר המצב? זאת לא ידעתי. כבר לא היה זה כלבי – אתם מבינים? לא יכולתי להפנות את מבטי לאחור, פוחד שביטוי התעניינות מעין זה יהיה בבחינת אות שיסגיר את הקשר שבינינו.
הרחקתי לצעוד עוד מעט. בכל זאת האמנתי, או אולי קיוויתי, כי, משהבחין שהתרחקתי, נטש מי שהיה כלבי את הספסל העוין והיה משוטט בעצלתיים כדרכו, בעקבותיי, מעט מאחור. התחלתי מטפס במעלה הגבעה. למולי היו יורדות בשביל שתי נערות צעירות. כאשר התקרבו קפאו לפתע על עומדן והביטו בי באימה. האחת פלטה צווחה חדה ולפתה את זרוע חברתה. זו השנייה התעשתה ומשכה בצחוק של פחד את הראשונה שמאלה אל תוך הדשא, מאגפות אותי, או שמא דבר מה אחר שהיה פוסע מאחורי גבי.
כאשר הגעתי אל ראש הגבעה והתחלתי יורד מעברה השני כבר שקעה השמש. העירייה או חברת החשמל, עדין היו שקועות כמדומה בשנת החורף ולא עדכנו את זמני הדלקת תאורת הרחוב. חשיכה נפלה סביבי ואני פסעתי בתוכה.
כך המשכתי בודד בדרכי. האם עדין היה הולך בעקבותיי אי שם מאחור? לפעמים הייתי מדמה כי עלה באזני קול צלצולן החרישי של לוחיות המתכת התלויות בקולר שלצווארו.
'הנה שם מעט לימיני, השמעתם?'
כנראה הייתה זו רק חריקת שרשרת נדנדה בגן השעשועים הנטוש.
'הרגע חלף מרשרש לשמאלי. כן, יכול אני להישבע בכך!'
אך לא! בוודאי היה זה רק רשרוש צרור מפתחות בכיסו של האצן שחלף על פני וחזר ונבלע בתוך החושך?
'ממזר שכמותו, הרי כבר עקף אותי בחסות החשיכה והריהו ממתין לי שם הלאה באפלה!'
ואולי היה זה רק צלצול מטבעות בתוך כף יד...
רשומות
