כשרק למד לקרוא קנה לו אביו, שבעצמו לא היה חובב ספרים גדול, ספר הרפתקאות. והוא שכבר השתוקק לקרוא בעצמו ספר אמיתי אמנם החל במלאכת הקריאה בהתלהבות, אולם עד מהרה שככה זו, והספר פסק מלהיפתח ומצא עצמו ניצב דק ודומם בקצה המדף שמעל למיטה. בתחילה מילא אותו הדבר תחושת כישלון ואשם מחניקה. מידי פעם בפעם היה מגניב מבט אל עמוד האותיות הניצבות על צדן ושוקל בדעתו לחזור אל סופו של הפרק השני ולהמשיך במסע. אולם הדבר נראה לו כה מיגע והיה זונח מיד את הרעיון ודוחה אותו ליום המחר.
האשמה לא הייתה נעוצה בו בלבד אלא כנראה גם בספר עצמו. השורות היו צפופות יותר והאותיות קטנות יותר מאשר אלו שהכיר מספרי הלימוד. הספר נדמה לו עד מהרה כמדבר רחב הידיים אותו היה צריך לחצות בכדי להגיע אל רכס ההרים השחור. השפה הייתה שונה במקצת משפת הדיבור בה היה מורגל, היה בה משהו מרחף ומרוחק כמו הערפלים שסובבו את הפסגות המחודדות. המשפטים היו נפתלים והמעקב אחריהם הצריך מאמץ שהתיש אותו וגרם לו להרגיש כבדות גוף ממש כמו זו שהרגישו חברי המשלחת כאשר כיתתו רגליהם ביינות לסלעים החשופים שעל המורדות הכבירים. שמות הגיבורים היו מוזרים, ארוכים ומשובצי תגים, כך שמעולם לא היה לו ברור בדיוק כיצד יש להגותם. פניהם החליפו פרצופים וקולם השתנה כל מספר שורות, ועד מהרה התבלבל ולא היה לו ברור עוד מיהו הדובר ולאיזו דמות יש לשייך את הדברים שנאמרו.
אולם יותר מכל, יש להודות באמת, ריפה את ידיו סיפור המעשה עצמו. נדמה כי העלילה התנהלה בקצב איטי יותר מאשר פעימתם של החיים האמיתיים. היא הייתה שזורה לכל אורכה תיאורי נוף ארכניים שהיו מיותרים בעיניו. בקריאתם קשה היה לו להתרכז. כאשר ניסה לקוראם הואטה העלילה כמעט לכדי עצירה של ממש. נדמה היה לו שתיאורים אלו יצרו בסיפור חללים ריקים אותם לא הצליח להקיף במחשבתו. הדמויות גם הן הוצגו לאיטן, וכל הצגה שכזו לוותה בתיאור מייגע של האדם בו דובר, תיאור שכאמור לא עזר לו לקבע את אותה הדמות בדמיונו. (מכיוון שלא היה מורגל בקריאה עדין האמין כי הדמות עתידה להצטייר בקווים ברורים על לוח מחשבותיו). כבר מתחילת הסיפור נוצר בו הרושם כי היחסים שבין הדמויות היו רוויים במתח חסר פשר, (באותו זמן עוד לא ידע להאריך מורכבות עלילתית מעין זו) ומתח זה נדמה היה כאילו חלחל אל מעבר לכריכת הקרטון המצויירת ומילא במועקה מכבידה את חדר הילדים. בינו לבין עצמו היה חייב להודות כי הספר פשוט נסך עליו שעמום, ובגילו היה השעמום עלוקה עקשנית שמרגע שאחזה בך עליך לעשות כל שביכולתך בכדי לעוקרה מגופך.
את המצב הצילה אימא שקנתה לו כעבור שבועיים ספר חדש על אודות דובון מקומי, שסיפורי תעלוליו שבו את דמיונו ועוררו בו עליצות. כשסיים לקוראו שב אליו בטחונו העצמי. האמונה, כי ספרים הם דבר נפלא, שספג מילדות מצדה של אמו (שבניגוד לאביו הרבתה בקריאה), שבה והתעוררה בקרבו. אימא, בראותה כי טוב, הוסיפה ורכשה בעבורו ספרים נוספים במה שהתגלה כסדרה שלמה של הרפתקאות אותו דובון, ועד מהרה ניצבו אלו בשורה משרת סיפוק ובעלת נפח על גבי המדף לצדו של הספר הראשון.
עם הזמן התווספו שם ספרים אחרים שקנו לו סבו ואמו. הוא למד להכיר סדרות של ספרים אודות חבורות ילדים והרפתקאותיהם, ספרי בלשים, ספרי אגדות ועוד ספרים מסוגים שונים. המדף התמלא בשורה גדושה של ספרים צבעוניים ולאחריו התמלאו גם מדפים אחרים. הספר הראשון נבלע בינותם כקלף שנטרף בחפיסת קלפים. מכאן ואילך היה צד את עינו רק לעיתים רחוקות ואט אט פסק מלהכביד על מצפונו. כשבגר אף החל לקרוא ספרים אחרים מסוגו של אותו ספר ראשון ולהפתעתו ולשמחתו גם נהנה מהם הנאה מרובה. אולם לספר הראשון ההוא לא חזר. זכר ההתנהלות הקשה והאיטית שחווה כאשר ניסה לקוראו בראשונה דחה את ידו בכל פעם שרפרפה על פני שורות הספרים, בשעה היה מחפש סיפור לקוראו בזמן ארוחת הצהרים. היה זה כאילו היו ידו והספר שני מגנטים מקוטבים הדוחים זה את זה. פרטי העלילה נשכחו מלבו ונותר בו רק זיכרון עמום של צל ההרים על פני המדבר הצהוב.
כשבגר השתנה טעמו הספרותי. הוא עבר לקרוא ספרים עבים יותר, מורכבים יותר ורציניים יותר. הספרים שקרא בילדותו נדדו אל מדפי הספרים של אחותו הצעירה ומשבגרה עברו "בירושה" אל מדפי ילדיהם של קרובי משפחה ומכרים. ומלבד שרידים אחדים נעלמו כולם מהעין. בין השרידים שנותרו על מדף תחתון בכוננית הספרים שלו היה גם אותו ספר ראשון. כנראה שלא קסם גם לאחרים שהעדיפו את סדרות הבלשים והתעלולים על פניו. דפיו הצהיבו כבר והיו נוקשים ויבשים. הספר שכן דחוק, מוסתר בצלם של ספרי עיון כבדים ואנציקלופדיות. שוב לא זכר עוד את דבר קיומו ולא הוסיף להרהר בו. הוא עזב את בית הוריו והותיר את הספר מאחוריו שוכן על אותו מדף תחתון. מקומו היה משתנה רק לעיתים רחוקות. מידי פעם בפעם הייתה אימא מסירה את הספרים מאותו מדף, ולאחר שניקתה את האבק הייתה משיבה אותם למקומם בחוסר עניין (לעיתים ניצבים על ראשם) נחים כאבן שאין לה הופכין עד למבצע הניקיון הבא.
***
בתחילה היה הפחד מפני הסוף הנורא, אך עם זאת האפשרי, מבזיק במוחו רק לעיתים נדירות, וגם אז היה מצליח לדחות מעליו את המחשבות האיומות ללא כל קושי. למרות תחושת המוגבלות שיצר המרחב הדל של התא, שהיה מואר רק באמצעות נורת פלורסנט חיוורת, לא נתפסו מחשבותיו לייאוש. באותם ימים בהם התנהל משפטו פשוט היו דברים רבים, אולי רבים מידי, להעסיק בהם את המחשבה. ואכן מחשבותיו נאחזו בקלות בעניינים אחרים. תכנון הטיעונים, ניתוח מהלכו של המשפט, הניסיון לצפות את מהלכי התביעה, המלכודות אותם היה צריך לטמון לעדים השונים, ההתכוננות הנפשית למתן עדותו שלו והמאמץ הבלתי פוסק לנסות לנחש את העובר במוחם של השופטים, לקרוא את רחשי ליבם בהבעות פניהם ובהערות המקריות שהיו משמיעים, להבין להיכן מנשבת בקרבם הרוח, כל אלו לא התירו לו זמן רב להרהורים במה שעשוי לצפון לו גורלו.
למרות היותו כלוא חודשים רבים לא חש עדין בבדידות בשל היציאות התכופות אל בית המשפט והשרשרת הבלתי פוסקת של ביקורים יומיומיים מצד דמויות שונות. ביקר אותו סנגורו שבחברתו היה עסוק בהתייעצויות לגבי מהלך המשפט, ושהיה נוהג להכתיב לו הוראות ותכניות שונות לגבי המהלכים אותם יש לנקוט בישיבות בית המשפט, שכאמור היו מעסיקות ביותר את מחשבותיו. ביקרו אותו אימו ואחותו, ביקורים שבתחילה היו מלאי בכי ודמעות מצדן ושתיקות ארוכות מצדו. מדי פעם בפעם היו ממלמלות תוך התייפחות שאלות רטוריות, כיצד זה נקלע לצרה כזו, כאילו היו נדהמות כל פעם מחדש לגלותו ישוב מאחורי הסורגים. ככל שחלף הזמן החלו מתרגלות למצב החדש והעבירו את שעות הביקור בשיחות חולין מקרטעות. שואלות אם נחוץ לו דבר מה, והוא שואל שאלות על הנעשה מחוץ לכותלי הכלא. כמו כן ביקרו אותו עיתונאים שיידו בו אינסוף שאלות טיפשיות, נציגי ארגונים שונים ומשונים ואישה אחת שהביטה בו שעה ארוכה בשתיקה מבלי שהבין מי היא ומה רצתה. בהמשך סיפרה בקול רועד כי היא קרובת משפחה של אחד הקורבנות והפנתה אליו מספר שאלות מעורפלות עליהן לא ידע לענות או שהיה עונה בסתמיות ובחוסר עניין. עד שהתייאשה, או שלא עמדה עוד במתח, ועזבה בעיניים דומעות ובנפש חסרת מנוח.
ייסורי המצפון היו מטרידים את מחשבתו רק בתחילת ימי מעצרו. ובכלל לא הרבה בשחזור המאורעות שהביאו אותו אל מצבו העגום. ככול שהתגבש קו ההגנה שלו וככל שנסחף אל תוך משפטו התמעטו אלה עד שפסקו כמעט לחלוטין. הסיפור שביקש לשכנע בו את בית המשפט כאילו החליף בתודעתו את התרחשותם האמיתית של הדברים, או שהשתרג בין המאורעות האמיתיים עד שלא היה יכול עוד להבדיל ביניהם והם נראו לו כעולים בקנה אחד.
והיו גם החיכוכים הבלתי פוסקים עם הסוהרים ומנהל הכלא. אלו נתפסו בעיניו כמי שמבקשים להתנכל לו, כמי שמנסים לשבור את רוחו. מידי פעם בפעם היה פותח עמם במריבה על עניינים שבשגרה. על הארוחות שלא מצאו חן בעיניו, על מגבלות שונות שהוטלו עליו, על יחס שנדמה היה לו שאינו הוגן, על זכויות בסיסיות שנשללו ממנו לכאורה. ביקש להחליף את נורת הפלורסנט שמלבד היותה חלושה גם החלה מרצדת במעין הבהוב, כמעט בלתי מורגש, מלווה במעין זמזום בתדירות גבוהה, דבר שהיה מוציא אותו מדעתו וגורם לו כאב ראש מתמיד. אולם הסוהרים סירבו (בכוונה ומתוך נקמנות כך האמין) בטענה כי אינם חשים בשום דבר חריג במנורה.
***
עם חלוף הימים החל המצב משתנה. תרמו לכך, ללא צל של ספק, שתי נקודות שבר מכריעות. עם מתן פסק הדין הוכה בתדהמה. השופטים דחו מכל וכל את גרסתו לגבי השתלשלות האירועים, גרסה בה דבק בעקביות ושאותה נהג לפזר מתוך פיו לכל עבר במהלך חודשי המשפט. גרסה זו, שבמוחו כבר שימשה באותם ימים כמעין תעלה עמוקה שניקזה לתוכה את מהלכן של כל מחשבותיו, ניתקה באחת משטף רשמי העולם החיצון. היא הפכה להיות רק סיפור, שאחרים (כולל עורך דינו) הפסיקו להתייחס אליו ברצינות. שוב יכול היה לספרו רק לעצמו. דבריו פסקו מלעורר התייחסות עניינית, בין אם תומכת ובין אם מבקרת. התעלה בה זרמו מחשבותיו הפכה לחרבה. שוב לא היה הסיפור אלא צעקה חלולה ממנה חזרו במוחו רק הדים חלושים בדמות מחשבותיו שלו עצמו.
לאחר שהחל מעכל את משמעותה של הרשעתו המוחלטת הפך הפחד, שעד אז, כאמור, צץ במחשבתו רק לעיתים רחוקות, לדבר מוחשי יותר. עדין לא האמין (למרות שיתכן והיה צריך כבר להתכונן לגרוע מכל) כי ינהגו עמו בכל חומרת הדין. אבל גזר דין בלתי אפשרי שכזה הפך פתאום לאפשרות קיימת, אחד מאפשרויות ענישה רבות אמנם, אך בכל זאת שימש כבר ככיוון מחשבה שלא ניתן לדחותו על הסף. היה בלתי אפשרי להתעלם ממנו לחלוטין (זאת טרח להדגיש בפניו גם עורך דינו תוך שהוא מלווה את דבריו מיד אינספור הסתייגויות, וחשש כזה גם הביעה באוזניו אימא באחת מהתייפחויותיה, שחזרו למלא את פגישותיהם הקצרות). אולם למרות כל זאת עדין נדחק הפחד מפני מחשבות אודות המהלכים אותם עליו לנקוט בשלב הטיעונים לעונש, אודות האופן בו יוצג מצבו הנפשי בשעת המעשה, על הדרך בה יתואר מהלך חייו לבית המשפט וההתלבטות האם וכיצד יביע חרטה על פשעיו.
כשניתן גזר הדין, עם התפוגגות ההלם הראשוני, לאחר שכבר הובל מהמולת בית המשפט, לא היה עוד דבר שייסכור או יסיט את שטף מחשבותיו. הן החלו שוצפות בקרבו בנתיב אחד מוגדר, זה שבכיוונו הצליח עד עתה למנוע מהן מלפרוץ. מגוון המהלכים העתידיים שעמד בפניו התדלדל בבת אחת. עורך דינו הפך לשתקן יותר, פגישותיהם הפכו קצרות ושיחותיהם ליבשות. נשארו אומנם ערעורים לערכאות גבוהות יותר אולם אלו היו אירועים קצרים ומבודדים יותר על גבי לוח השנה, לוח שהפך באחת לאויבו הגדול ביותר. לעומת משפטו, שנדמה היה כתהליך מפותל ומתמשך שניקז לתוכו ברעש גדול את כל המולת החיים, היו פעימות הערעורים כתקתוקו של שעון עצר אשר קפיצו הולך ומשתחרר.
היה קשה לו יותר ויותר לשאת את ביקורי קרוביו. אם בעבר היה מצפה להם, היו מספקים לו הפוגה מסוימת מתנאי כליאתו ומגוונים את שגרת מעצרו, הרי שכעת היה מעדיף שיתמעטו. היה קשה יותר לשאתם בשל התפרצויות הבכי של אמו. חוסר האונים שלו בפניהם (היה יכול רק למלמל בקול רפה שלא הכל עוד אבוד) עורר בו דיכאון ממנו ניסה בכל כוחו למלט את מחשבותיו כמתוך בוץ טובעני. בנוסף על כך קצבו הביקורים את הימים והשעות והיוו מעין סימנים מכוערים על גבי הזמן השקוף. היו הופכים אותו מדבר טהור ואינסופי לדבר קצוב ההולך ואוזל במהירות מואצת.
הזמן הפך לפחדו הגרוע ביותר. עם דחייתם של הערעורים היה הוא הדבר היחיד שחצץ בינו לבין הסוף המר והמוחלט. היה ניתן להשקיף קדימה לאורכו ולהתנחם במרחק שעוד עמד בינו ובין התאריך שנקבע לביצוע גזר הדין. ריקנותו (שוב לא ניצבו בפניו עוד אירועים משמעותיים) עוררה בו לעיתים את האשליה כי זמן זה, למרות היותו קצוב, הרי הוא בעצם אינסופי, כאילו ניתן להתרכז עוד ועוד בכל אחד מרגעיו ולבטל את תנועתו. אולם אז היה מזדעזע לפתע (בשל ביקור של אחד מקרובי משפחתו, פרובוקציה מצדו של אחד הסוהרים או סתם איזה רעש חריג שעלה מחצר הכלא) ומבחין כי הזמן הנותר הולך ומתקצר. היה כאותו צופה לאורכו של נהר המגלה פתאום כי המזח עליו ניצב ניתק מהגדה, וכי שצפו של הנהר, ממנו כה התרשם עד לפני רגעים ספורים, נושא אותו כעת בכיוון המפל אשר באופק.
ככל שהלך הזמן העומד לרשותו והתקצר תכפו התקפי החרדה מהם היה קשה לו יותר ויותר להתנער. השניות שחלפו מרגע שהיה מקיץ בכל בוקר ועד שהיה מכיר לפתע בתודעתו את מצבו חסר התקווה הלכו והתקצרו גם הן. עד שבשבוע האחרון נעלמו כמעט לחלוטין והפחד מפני הסוף חדר גם אל חלומותיו שהפכו כעת כבר כולם לסיוטים. החל בתוכו רעד פנימי בלתי נסבל שליווה את כל יתרת ימיו. בלתי נראה כלפי חוץ אך בלתי ניתן להפסקה, כאותו ריצוד מהיר של נורת הפלורסנט אשר בעניינה התמקדו עימותיו עם הסוהרים.
היה מתהלך שפוף גו אנא ואנא בתאו ומנער את ראשו כאילו ביקש לסלק מתוך מוחו את המחשבות על אודות הקץ הבלתי נמנע. אולם אלו דבקו בו וכל שנותר בידו היה לפלוט מפיו מעין יבבה חלושה ששחררה לרגע קל את הלחץ שהצטבר בחזהו. אולם ברגע שחדרה יללה זו לאוזנו ולתודעתו היה מתבעת ונגאל מעצמו עד שהיה חולף לאורך גבו בכיוון צווארו, רטט בלתי נשלט שהיה דועך בחזרה לכדי הרעד התמידי והבלתי נראה.
בפגישה האחרונה עם אמו נדמה היה לרגע כאילו באמת עצר הזמן מלכת. ברגע שנכנס לחדר פסק הרעד בגופו כאילו הוריקה אותו נוכחותה של אמו לאדמה. הפגישה עצמה הייתה קשה. אמו לא פסקה מללטף את פניו ולחבקו, ובכתה לכל אורכה. הוא השתדל להפגין כלפיה את אהבתו, חיבק אותה, בכה מעט ובקול שהיה כמעט יציב ניסה לנחם אותה. לבסוף תם הזמן שהוקצב לפגישה. לאחר מטח בכי נוסף וקולני במיוחד שהפך ליללת שבר ארוכה, ולאחר שהסוהרים הפרידו ביניהם בעדינות אך בהחלטיות, שאלה אותו בקול צרוד אם ירצה שתכין לו דבר מה לארוחתו האחרונה. הסוהרים הבטיחו לה, כך ספרה, להעביר לו את האוכל אם יבחר בכך. למרות שתיאבונו עזב אותו כמעט לחלוטין באותם ימים אחרונים ביקש ממנה בכל זאת להכין לו איזה תבשיל. יותר בכדי לאפשר לה את התחושה כי היא מסוגלת לעשות עוד איזה דבר למענו, מאשר שרצה בכך באמת. לאחר סקירה קצרה במחשבתו, בטרם עזבה את החדר, ביקש ממנה גם שתביא לו את אותו ספר ראשון, שאמור היה להימצא עוד בין הכרכים העבים על המדף התחתון שבחדרו הישן. הוא חזר לתאו ועם האור המרצד שחזר לשטוף את עיניו חזר לגופו גם הרעד הבלתי נראה והבלתי ניתן להפסקה.
***
כשסיים את ארוחת הערב, שאמורה הייתה להיות גם ארוחתו האחרונה, לאחר שהתפוגגו בפיו טעמיו האחרונים של הבית, נטל בידו את הספר. הוא היה דק, דק יותר מכפי שזכר. דבר זה עורר בו חשש שמה יהיה הספר קצר מכדי למלא את השעות שעוד נותרו בפניו. דפיו היו מהודקים בין כריכות הקרטון הנוקשות אשר עם השנים נוצרה בהן עקמומיות מסוימת, כעקמומיות גבו של אדם מתמתח. הוא הפך בידיו את הספר מספר פעמים בוחן את פגעי הזמן בכריכת הקרטון המצויירת. אלה היו מעטים באופן מפתיע מלבד העקמומיות, היובש והגוון הצהוב שבלטו לעין. החל מקיש באצבעותיו על גבי הכריכה. התחושה נעמה לו. עצם את עיניו והמשיך בתיפוף מספר דקות עד שכאב עמום, שריתק את תשומת ליבו, פשט בקצות האצבעות.
מדוע נזכר פתאום דווקא בספר זה? לא הייתה לו על כך תשובה ברורה. לא היה זה הרצון להשלים את מלאכת הקריאה שהחל בה. לא הייתה בו סקרנות לגבי העלילה. רצה כי הספר יצליח להסב את מחשבותיו מן הסוף, שלא ניתן היה שלא לחשוב עליו, אך לא תלה בכך תקוות גדולות מדי. נאלץ להודות כי זיכרון הספר היה בשבילו פשוט פינה נידחת בעברו, אליה נמלט דמיונו מפני הפחד.
הפסיק לתופף על גבי הכריכה. השקט ששב לתאו העביר צמרמורת בגופו. פתח את הכריכה. הספר השמיע קול מוזר. הדפים שנפרדו לאחר כל השנים שחלפו, הדבק שהפך חום ויבש והתפורר כעת, השמיעו קול כרעש שער חלוד שנפתח. התבונן בעמוד הראשון, שהיה לבן יותר משאר הדפים המצהיבים, במספר כתמי פטריות חומים בשוליו ובתבליט הרשת שהייתה לחוצה בינו לביו הכריכה. הדף הבא היה ריק. נבדל משאר דפי הספר בכך שקו הכפל שלו לא תאם את קו החיבור של שאר דפי הספר, זאת מאחר והעמוד הקודם היה מודבק לפנים הכריכה. הפך גם אותו וניסה להדקו באגודלו. בדרך כלל דווקא הוקיר ספרים והיה נזהר בטיפולו בהם, חושש ליצור בהם איזה קמט שלא יהיה ניתן עוד ליישרו, אך ידע כי לספר זה לא ישוב עוד ולא רצה כי הדף הראשון יפריע בדרכו. הדף הבא נשא את שם הספר ואת שם המחבר. זה שאחריו גם כן, אך באותיות גדולות מעט יותר.
לאחריהם הגיע תוכן העניינים. עיין בו מעט. לא ידע מדוע, אך על אף קוצרו של הספר לא רצה לקוראו מתחילתו. למרות שלא זכר עוד את העלילה ולא עד היכן קרא בו עד לפני שזנח אותו, לא חש בצורך לברר מתחילתו את סיפור המעשה. כבר קרא ספרים רבים וצפה בסרטים רבים ולא פחד עוד כי עלילתו של ספר הילדים תהווה מכשול בפניו. לא רצה לסמן בדמיונו את תחילת הספר. רצה שיהיה אין סופי כפי שנדמו לו רגעי הזמן או כפי שקיווה בכל מאודו שהזמן יהיה. דימה בנפשו כי הדרך הטובה ביותר להתנתק מהמציאות ולצלול בסיפור היא כדרך לשכנע את עצמך לטבול בבריכה קרה ביום קיץ – לקפוץ לתוכה וזהו. חיפש את תחילת הפרק השלישי. דפדף עד אליו. העביר שוב את אגודלו לאורך הספר, כאילו היה מבקע צדפה. פרס אותו והחל לקרוא.
היה עליו להכיר מחדש את חברי המשלחת, שלאחר שבוגד מקרב הגששים בהם נעזרו ברח עם חלק ניכר מן האספקה ובהמות המשא, היו עסוקים אותה עת בהתנהלות איטית בשבילי ההרים. בתחילה הוקדשה רוב תשומת ליבו לניסיון לפענח את טיב היחסים ביניהם, לנחש את מטרותיהם ולהבין אילו סכנות ואתגרים עומדים בפניהם. אך עם הזמן התבהרו אלו והוא נפנה לעסוק יותר בקריאה פשוטה. גם חברי המשלחת שהתפצלו בינתיים (קבוצה בראשותו של הקולונל יצאה בעקבות הילידים השודדים בשעה שהנותרים המשיכו לתור אחר מעבר ההרים הנכסף), נדמה שהתגברו על המשבר וחזרו כל אחד בדרכו להלך בנתיב ברור. הייתה בקריאה הפשוטה, הישרה, בתפישה ההולכת וגוברת של העלילה, הקלה מסוימת. אט אט, עם הצטברות ההרפתקאות הנועזות, החל מרגיש כי הסיפור מצטבר בדמיונו ונפחו הולך וגדל.
ככל שהתפתלה העלילה, ככל שהתארכו הנתיבים בהם תעו הגיבורים בהרים שחורי הסלע, כך התארך בדמיונו המרחק שבינו לבין מסך ההווה שהיה מרפרף סמוך לעיניו בטרם החל בקריאה. עדין יכול היה לחוש במרחק בצליל רשרושו ספוג האימה כל אימת שהיה עוצר בקריאה ומעביר דף בספר. אולם רעש זה הלך והיטשטש ככל שהתארכה קריאתו, עד שנבלע בינות צווחות ציפורי הטרף שחגו סביב לפסגות המושלגות, עוקבות במבטן אחר חברי המשלחת המתנהלים באיטיות הרחק מתחתן. עם הזמן פסק דמיונו מלקפץ, בזמן ההפוגות בקריאה כשהיה משנה תנוחה על גבי המזרון הדק, אל הסוף הנורא הצפוי לו למחרת והחל חוזר אל אירועים קודמים בסיפור או אל גורלן של דמויות שנעלמו ממנו בשעה שהתפצלה העלילה. מחשבתו החלה לעסוק בעניינים עליהם נסבו מחשבות הגיבורים. שפת קולו הפנימי, בה התנהלו מחשבותיו, החלה משתנה בהדרגה והופכת יותר ויותר ארכאית, יותר ויותר מליצית, בדומה לשפה שהייתה שגורה בפי הדמויות ובפי המספר.
כיבוי האורות הפתאומי תפס אותו בהפתעה גמורה. הסוהר שמאחוריו הציע לו לנסות לישון מעט בטענה כי עליו לשמור על כוחו ליום המחרת, והוא שהוכרח לחזור לרגע אל המציאות העגומה רק גיחך לעצמו במרירות בזמן שעיניו שכמו נתעוורו לרגע, החלו מתרגלות לאפלה. נזכר כי גם פיצ'וויליאמס ובתו של הקולונל מצאו עצמם בחשכה מוחלטת כאשר נפרדו בשוגג משאר חברי הקבוצה בשעה שהיו חוקרים את המחילות במערה למרגלות עיר הצוק העתיקה. כך ניצלה מחשבתו מנפילה נוספת לתהום הייאוש ושבה אל סיפור המעשה. הקריאה הייתה עכשיו מאומצת ביותר. גם לאחר שהתרגל מעט לחושך עדין היה יכול להבחין רק בקושי באותיות שעל הדף. נשמעה שוב במוחו אזהרתה של אימא, שיהרוס את עיניו אם יקרא בלא להדליק את האור בחדרו. אולם הוא דחה מעליו גם אזהרה זו, מלווה עצמו בשנית באותו חיוך דק ומר. הגביה את הספר, כך שיספוג את מעט האור הקר שבקע מחדר המשמר שבקצה המסדרון והשתקף חלושות במתכת הסורגים, אור שדמה בעיניו לאור הירח החלוש תחתיו היו מתגנבים אותה שעה משרתו הנאמן של הקולונל וטיילור, הליצן שבחבורה, אל מאהל השודדים.
היה צריך עכשיו להתקדם בזהירות מרובה. היה מנסה לפענח את המילים ככל יכולתו והוצרך לחזור על עקבותיו כל מספר רגעים בכדי לנסות לתקן את קריאתו ולהתאימה למשמעותו המתהווה של המשפט. צורה זו של קריאה הייתה איטית ביותר אולם גם התאימה למטרתו. אם בתחילה פחד כי הספר קצר מכדי שיספיק להעסיקו עד בוקר המחרת הרי שכעת התפוגג החשש. הוא האמין כי די יהיה בספר למלא את השעות שעוד נותרו לו בחייו. בצורת הקריאה הנוכחית לבש כל משפט, בטרם נתבהרה דמותו האמיתית, מספר משמעויות שונות שהיה צריך לשקול בדעתו אם וכיצד הן משתלבות בעלילה. למרות שמשמעויות אלה, שבקעו מהמשפטים כמו צלילים הבוקעים ממיתר רועד, היו דועכות כעבור מספר רגעים עם התגבשות המשפט הנכון בתודעתו, הרי שהן העניקו לקריאה ממדים נוספים שלא היו קיימים בה קודם לכן. העלילה כמו התעבתה בצורה מוזרה ועטפה בנוכחותה את כולו. צורת קריאה זו גם הייתה מייגעת ביותר, אך אף על פי כן התמיד בה לאורך רוב שעות הלילה. מידי פעם בפעם היה מניח את הספר על חזהו ועוצם את עיניו. באחת מן הפעמים, בשעה שכמעט עלה השחר נפלה עליו תרדמה נטולת חלומות, פתאומית כמו הדמויות שצצו חרישית באפילה סביב שארית פלוגתו של הקולונל ובאיומי רובים אילצו את חבריה להניח את נשקם ולהתלוות אליהם.
***
כשהתעורר כבר דלק האור בתאו. בתחילה היה המום מן ההכרה שזו לו יקיצתו האחרונה. הפחד חזר להציף את מוחו. נע מעט וחש בספר המונח נוקשה על חזהו. שלח את ידו ואחז בספר. התרומם מן המיטה. פסע אל פינת התא. הסיט את הווילון, תחב את הספר תחת בית שחיו והשתין. חזר לאחוז בספר ולפתע תקף את מחשבותיו פחד חדש. חשש שלא יספיק לסיים את שני הפרקים שעוד נותרו לו עד לרגע שיגיעו לקחתו מן התא בפעם האחרונה. פחד זה פשט במחשבותיו כאש בשדה קוצים כשהוא דוחק מהן את הפחד הראשוני מפני ביצוע גזר הדין ללא כל היגיון נראה לעין. חזר למיטתו, נשכב עליה בייאוש. דפדף עד לנקודה בה הפסיק את קריאתו וסגר את הספר כשהוא תוחב את אצבעו באותו המקום. הטה את הספר, עצם אחת מעיניו והתבונן בו מלמעלה, עומד את עוביו של הקטע שכבר קרא לעומת נפחה של קבוצת העמודים שעוד נותרו לקריאה. חישב חישובים, נחה דעתו וחזר לקרוא בספר.
הסיפור שכבר עמד בפני סיום היה עכשיו טראגי, רומנטי ומסעיר יותר מתמיד. הקצוות הפתוחים שבעלילה החלו נסגרים. גורלן של כל אחת מן הדמויות הלך והתבהר. בזכות תושייתו של טיילור וגבורתו של הקצין הצרפתי הצעיר חולצו הקולונל ואנשיו מן השבי. אהבתם של פיצ'וויליאמס ובתו של הקולונל הלכה ונחשפה וכל שהיה חסר הוא שיכירו בכך גם הם עצמם. החבורה התאחדה מחדש בין שרידיו של המקדש העתיק. טיילור הצליח (לגמרי במקרה ותוך הדגמה נוספת של מזלו הטוב יוצא הדופן) במקום בו כשלו כל חכמתו ומאמציו של הפרופסור הזקן. כשעברו מבעד לאשנב הנסתר התגלו בפניהם כל אוצרותיה האגדתיים של העיר האבודה. בשלב זה חזרו לפתע להטרידם ראש כנופיית השודדים והגשש הבוגד הנקלה. הסיפור הגיע לשיאו. שרשרת האירועים המהירה באה לידי סיום עם הימלטות מהירה בידים ריקות (מלבד אבן האודם האחת שמצא טיילור בשלב מוקדם יותר בעלילה שהייתה כעת תחובה בכיס מעילו), הימלטות שהייתה מלווה גם במפולת סלעים שחסמה לנצח את הנתיב למקדש העתיק. הקולונל ושרידי החבורה עמדו, מכוסי אבק אפור, מהרהרים בקצין הצרפתי הצעיר שגבורתו עמדה לו פעם נוספת בשעה שהצליח למלטם מן הגורל המר תוך שהוא מקריב בכך את חייו, ומבכים את אובדן בתו של הקולונל.
כעת הכיר כבר פיצ'וויליאמס באהבתו ולקולונל התחוורה במלוא כיעורה גאוותו העצמית ותשוקתו ההורסת כל לאגדת האוצרות האבודים. אולם אז סמוך לסופו של הפרק הבחינו לפתע עיניו של טיילור בתזוזה קלה בין ערמות האפר והסלעים ולאחר מספר רגעים מורטי עצבים חולצה מן המפולת בתו של הקולונל מזועזעת מעט אך שלמה בגופה, ממהרת ליפול על צווארו של פיצ'וויליאמס ההמום. סגולת מנהיגותו של הקולונל, מודה לאל וחוזר בתשובה, שבה אליו. הוא התנצל בפני החבורה על יוהרתו שהביאה אותם למצב כה עגום, ניצבים חסרי כל בקצה נתיב ארוך ומפותל בהרים, בפתחו של החורף. בשעה זו הניח כי כל דמות כבר מיצתה את תפקידה בסיפור העלילה. אך טעות הייתה בידו. הפרופסור הזקן נשכח מלבו, ולמען האמת, באופן רגעי, גם מזיכרונן של הדמויות שבסיפור. צהלתו של זה נשמעה לפתע מתוך סלו של כדור פורח, שהיה בשרותה של אחת המשלחות חסרות המזל הקודמות שיצאו בעקבות אגדת העיר האבודה. בעזרת ידע טכני בסיסי ואמונה עיקשת בקדמת המדע ובהגיון הפשוט, שכה אפינו אותו, הצליח הפרופסור להשמיש את אותו כדור פורח ישן. באמצעותו ידעו כי יוכלו לעבור בקלות את ההרים, לחצות במהירות את המדבר ובעיר הנמל למצוא ספינה שתחזירם אל היבשת. בשעה שצלו ההולך וגדל של אותו כדור פורח כיסה את ארשת פניהם המעודדת של הגיבורים, נפל לפתע גם צל שחור על גבי דפי הספר המצהיבים.
***
הוא נשא את עיניו. מולו ניצב מנהל הכלא ומבעד לסורגים נשקפה דמותם של סוהר ושל רופא הכלא. כה שקוע היה בקריאה עד כי לא שמע את החלקת שער הפלדה ואת כניסתו של המנהל. מחשבותיו דהרו. ניסה לעמוד את השעה. רצה להתנגד, לדחות מעליו את דמותו של המנהל. שפתיו מלמלו הסתייגויות ללא קול. ניסה להסביר כי השעה עודה מוקדמת וכי נותרו עוד כשעתיים עד לזמן שנקבע לביצוע גזר הדין. המנהל התבונן בו לרגע בהבנה כמבקש להרגיעו ואז הודיע לו בטון קר ורשמי כי אנשים רמי דרג בממשל החליטו לדחות בששה חודשים את ביצוע גזר הדין. 'אין מדובר כאן בביטול פסק הדין או בשינוי גזר הדין', הסביר המנהל, 'התעוררו בעיות משפטיות מסוימות … לא בדיוק בעיות בעצם … מספר נקודות טכניות שעוד זקוקות לבירור אחרון … למען הסר ספק ולמען המצפון והצדק נדחתה ההוצאה להורג … יורשה לך להיפגש עם עורך דינך בימים הקרובים והוא יסביר לך ביתר דיוק את מצב העניינים'. 'חדשות טובות בעצם', הוסיף המנהל לאחר שתיקה קלה, 'אף כי במקומך לא הייתי מטפח תקוות שווא'.
הוא השפיל את עיניו ושתק. ואז הרים את מבטו ושפתיו חרחרו, 'הרגוני כעת'!
המנהל לא הבין, התבונן בו מבולבל ואז עזב את התא. הוא מלמל דבר מה באוזני הרופא כשעבר לידו ונעלם במורד המסדרון. הסוהר החליק את הסורג למקומו, נעל את הבריח ועזב גם הוא. הרופא נשאר עומד דומם מספר רגעים נוספים, חוקר אותו במבטו ושוקל דבר מה בדעתו.
הוא השפיל שוב את עיניו לרצפה. כשהרים את מבטו, לאחר כדקה, נעלם גם הרופא. הוא קם ממקומו, הספר עודו פתוח בידו וניגש אל הסורגים. העביר בהם את ידו שאחזה בספר והשליך אותו אל מעבר להישג ידו. הספר הסתחרר, נפתח כמפרש הקולט את האוויר, פגע בסורגי התא הריק שמעבר למסדרון בקול צלצול עמום ונפל פסוק על הרצפה, הכריכה הצבעונית קוברת תחתיה את הדפים המתפתלים ואת סופו של הסיפור.
הוא חזר למזרנו ושכב על גבו, בוהה דומם בהררי האבק ופתיתי החלודה שהצטברו על גבי נורת הפלורסנט הבהירה.
(נכתב 27/11/2004)
רשומות
