יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

היו צלילים בברזיל

Mil Suspiros dió Maria - Sacred and Secular Music from the Brazilian Renaissance - Continens Paradisi - Ricercar - RIC 246 - CD

מאריה נאנחה אלפי אנחות - מוסיקת קודש ומוסיקה חילונית שנשמעו בברזיל בתקופת הרנסאנס - אנסמבל קונטיננס פאראדיזי



אין סיבה להיאנח, אלא מנחת.
אך תחילה יש להעמיד דברים על דיוקם. האלבום הנ"ל מנסה להעניק לנו תמונה מן העולם המוסיקלי בו פעלו מיסיונרים, ילידים ומתנחלים בברזיל, במחצית השנייה של המאה ה-16. אולם תהייה זו טעות להניח כי התמונה שהוא מציג הינה שלמה או כי המוסיקה בו היא מוסיקה ברזילאית במובהק. התיאור אינו מלא מאחר שהוא אינו כולל את המוסיקה שיצרו וביצעו הילידים האינדיאנים באותה תקופה, כמו גם את המוסיקה שהביאו איתם מתנחלים שלא היו ממוצא פורטוגזי. יובן לכן כי המוסיקה אינה "ברזילאית", בהיותה בעצם מוסיקה שהביאו איתם ראשוני המתנחלים והמיסיונרים שהגיעו ליבשת החדשה מפורטוגל. תוכניית הדיסק מייצגת אם כן מוסיקה מחצי האי האיברי של המאה ה-16 - ובכך תוכנו אינו שונה בהרבה מתוכנם של אלבומים אחרים העוסקים ברנסנס הספרדי והפורטוגזי. כמובן שבתקופה שבה עסקינן אין עדיין מקום לדבר על השפעות אפריקאיות על המוסיקה בברזיל, שהגיעו בזמנים מאוחרים יותר עם התפתחות סחר העבדים ולאחר מכן הג'אז הצפון אמריקאי.
מה בכל זאת נמצא כאן? בין היתר - מזמורי תפילה, שירי עבודה, שירי ערש וקאנטיגות, שמקורם בפורטוגל ושספגו לתוכן השפעות מן המוזיקה הילידית המקומית (בין השאר בתוכן המילולי בשל השימוש ב"שפה הכללית" lingua geral, ניב פשוט ממשפחת השפות טוּפי-גווארני, ששימש את הילידים והמתנחלים כאחד, סייע בתקשורת ביניהם וצבר פופולאריות).
דמות מפתח כאן היא דמותו של אחד האבות המייסדים של ברזיל, האב ז'וזה דה אנשייטה, מיסיונר ישועי שהמיסיונים שהקים היוו בסיס לערים מרכזיות בברזיל, ושהיה פעיל בקרב האינדיאנים בני הטוּפי ובתיווך בינם לבין אוכלוסיית המתנחלים הפורטוגזית. מטרתו של אנשייטה הייתה להכניס את האינדיאנים בעול הנצרות הקתולית ולעודד את נאמנותם לכס הפורטוגזי (ילידים אחרים יצרו בריתות עם קולוניות צרפתיות והולנדיות). צורת פעולתו הייתה המרת דת "בדרכי נועם", באמצעות התערות חברתית בקרב האינדיאנים ולמידת תרבותם. בתוך כך סייע רבות למניעת שיעבוד בני הטופי בידי המתנחלים הפורטוגזים ומחה על העוולות שנגרמו להם. (כלפי הפרוטסטנטים גילה סובלנות פחותה. מסופר כי הרג במו ידיו פליט הוגנוטי, לאחר קרב בין הפורטוגזים לקולוניה שכנה, בטוענה כי יש למגר את הכופרים ולאחר שמי שיועד להיות המוציא להורג סירב לבצע את גזר הדין). אחת הדרכים בהם ניסה אנשייטה לקרב את בני הטופי לדת הקתולית הייתה באמצעות המוסיקה. הוא חיבר טקסטים דתיים, מתורגמים לשפת הטופי, למוסיקה אינדיאנית מקורית ולמוסיקה חילונית איברית ולימד אותם את בני הטופי. בכך קיווה להפיץ את עקרונות הנצרות בקרב הילידים וליצור זהות בין גיבורי המיתולוגיה האינדיאנית לקדושי האמונה הנוצרית. אנשייטה קיבץ והוציא לאור את חיבוריו ובכך סיפק לנו חלון (או פתח האזנה) לחלק מן המוסיקה שהייתה נפוצה בתקופת פעילותו בברזיל. (למרות שהיה מלחין בעצמו, לא טרח להעביר לשפה מוסיקלית פורמאלית או לכתוב את תוויהן של המנגינות האינדיאניות המקוריות של הילידים ומכאן התמונה החלקית שיש לנו מן המוסיקה באותה תקופה. דווקא, בתחום הבלשנות דאג לתעד את שפת הטופי, וחיבוריו מהווים מקור חשוב ויחיד כמעט להבנת השפה שנכחדה עם היעלמות והיטמעות בני הטופי באוכלוסייה הכללית במהלך המאה ה-17).
ומכאן לאלבום עצמו. לטעמי, מצאתי את המוסיקה נהדרת, כל יצירה בפני עצמה וכולן ביחד, בבחינת מכלול המצליח ליצור אווירה מוסיקלית צבעונית ומיוחדת. (במיוחד מצא חן בעיני השיר 'אל הכפר הלכתי', A la villa voy, שיר נהדר שזוכה כאן לביצוע מרהיב ומלהיב). הביצוע של אנסמבל 'קונטיננטס פרדיזי' טוב מאוד. הנגינה יפה, העיבודים בחלקם עשירים, קולות הזמרים נעימים ושירתם מצוינת.
איכות השמע טובה גם היא, ההקלטה בעלת נפח ומאוזנת.

65:35 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן:    9
טיב הביצוע:    10
איכות ההקלטה:    10

נ.ב. בחוברת המצורפת לתקליטור מצאתי (בנוסף לחלק מן המידע שהצגתי בסקירה) גם אנקדוטה שאולי ראוי לציינה:

על ריבוי הפנים והצורות של ההיטמעות
מספרים כי האב פרננדז סרדינהה, הבישוף הראשון שנשלח לברזיל, לא ראה בעין יפה את פעילות הישועים להמרת דת בקרב האינדיאנים. בדומה לרבים שאמונתם נוקשה ודעותיהם מוצקות, עורר בו הניסיון להתערות בקרב הילידים, במאמץ לשלב בין תרבותם לדת הקתולית, בלבול וכעס. לעיתים לא היה ברור לו אם מכניסים הישועים את בני הטוּפי אל חיק הכנסייה הקדושה או אם מושכים האינדיאנים את האב אנשייטה והאב נוברגה מטה אל תוככי גיהינום עבודת האלילים. הוא מיהר לדווח על מצב העניינים במכתב לאחראי על מסדר ישוע בליסבון והתריע בפניו שיש להמציא תיקון למצב. זמן לא רב לאחר מכן מיהר "סרדין" זה עצמו (כי זו יש לדעת משמעות שמו בפורטוגזית), לצאת לפורטוגל להתייעצות. אך מעשה שטן, הספינה בה נסע נטרפה והוא מצא עצמו נשטף אל חופי צפון ברזיל. שם נלכד בידי שבט קאניבלים אינדיאני, מקרובי שבטי הטופי, ונבלע (מילולית) בקרבם.

Read more...

 יום שני, 7 בדצמבר 2009

אטביזם

בריכת סוֹמְס בי הֶעירה, מאז ומעולם, חִיל ושבר -
לא הבריכה הקטנה, אשר בצידה ערבה ושיח,
בה ילדים שׂוחקים בידיהם תופסים דגי-מליח
במים רדודים, חומים בוהקים; אלא זו שמעבר.
שם, במקום בו הכפור בכל התִרזות שולח אש
צהובה כפרחי נופר, והשמים החיוורים קורנים
כצדף מלוטש בינות לאַשׁוּחִיוֹת שחורות ואורנים,
מין דבר משונה באשר נפנה ילך, אותנו צד, מגשש.

תאמרו חלמתי כל זאת, בת נאמנה
לאלו שנשאו בעול זו האימה בזמנים קדומים.
ראו! במקום בו גבעולי שושני-מים מאדימים
שכשוך חרישי תחת פני המים נע,
דמות מחליקה, כנשימה בהם פּרעה;
אדוות רמות שטפו מסיכת מוות צבועה.

מאת אלינור ווילאי (1885-1928)

(תרגום שלי מאנגלית)

הערות
דגי-מליח: במקור Alewives - מדובר בדג Alosa Pseudoharengus, הדומה להרינג (כפי שמלמד שמו הלאטיני)

Atavism

I was always afraid of Somes's Pond:
Not the little pond, by which the willow stands,
Where laughing boys catch alewives in their hands
In brown, bright shallows; but the one beyond.
There, where the frost makes all the birches burn
Yellow as cow-lilies, and the pale sky shines
Like a polished shell between black spruce and pines,
Some strange thing tracks us, turning where we turn.

You'll say I dreamed it, being the true daughter
Of those who in old times endured this dread.
Look! Where the lily-stems are showing red
A silent paddle moves below the water,
A sliding shape has stirred them like a breath;
Tall plumes surmount a painted mask of death.

By Elinor Wylie (1885-1928)

Read more...

 יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

סיבה כפולה למסיבה

ברדיו 4 ההולנדי חגגו בשנת 2008 מאה ועשרים שנה להיווסדה של תזמורת הקוצרטחבאו המלכותית והשנה הם חוגגים שמונים להולדתו של המנצח ההולנדי ברנארד הייטינק (מי שהיה במשך כ-25 שנה מנצח ראשי ומנהלה המוזיקלי של התזמורת). לכבוד יום ההולדת הכפול החליטו ברדיו 4 (כמיטב מסורת ההוביטים) להעניק לנו הגולשים מתנה. באתר האינטרנט של תחנת הרדיו הם מציעים (לאחר רישום קצר) הורדה בחינם של מבחר מהקלטות תזמורת הקונצרטחבאו: שלוש הקלטות לכבודו (ובניצוחו של הייטינק) ועשר הקלטות לכבודה של התזמורת בניצוחם של מבחר שמות ידועים. ההקלטות הניתנות להורדה הן של קונצרטים בביצועים חיים ורובן של סימפוניות מהרפרטואר הרומנטי של המאה ה-19.

היתרון, תמצאו כאן הקלטות של אבני דרך בולטות במוסיקה הקלאסית בביצוע של אחת התזמורות הטובות באירופה, בהובלה של מיטב המנצחים. ימצא בהן עניין כל חובב מוסיקה ובמיוחד,כך נראה לי, יש כאן מבוא טוב וחינמי למאזין המתחיל המעוניין להתוודע ליצירות אלה. החסרונות, ההקלטות מוצעות בפורמט MP3 ולא כולן ברמת ההקלטה הטובה ביותר (גם אם לחלוטין לא גרועה). בחלקן תמצאו רעשי קהל, אבל זה כנראה רע הכרחי כשמדובר בהקלטות חיות. עשר ההקלטות לכבודה של התזמורת מובאות בקובץ אחד ללא חלוקה לפרקים (ניתן לחלק את הקובץ בעזרת תוכנת עריכת קול). כל אלו חסרונות קטנים (סיפרו לי כי אין בודקים שיניו של סוס שניתן במתנה).

במשך הזמן אולי אצרף לפוסט הזה את חוות דעתי על הביצועים (דיגמו אותו בעתיד). ביינתיים הנה רשימת היצירות:

שלוש ההקלטות לכבודו של הייטינק ובניצוחו:
1. ז'ורז' ביזה - סימפוניה בדו מג'ור - הקלטה משנת 2000
2. רוברט שומאן - סימפוניה מס' 1 ('האביב') - הקלטה משנת 1981
3. לודוויג ואן בטהובן - סימפוניה מס' 3 ('ארואיקה') - הקלטה משנת 2005

עשר ההקלטות לכבודה של תזמורת הקונצרטחבאו:
1. פראנץ שוברט - סימפוניה מס' 8 ('הבלתי גמורה') - הקלטה משנת 1997 בניצוחו של ניקולאוס הרנונקור
2. לודוויג ואן בטהובן - סימפוניה מס' 2 - הקלטה משנת 2004 בניצוחו של מאריס יאנסונס
3. פליקס מנדלסון - סימפוניה מס' 4 ('האיטלקית') - הקלטה משנת 1979 בניצוחו של קיריל קונדראשין
4. סזאר פראנק -  סימפוניה ברה מינור - הקלטה משנת 2004 בניצוחו של מאריס יאנסונס
5. גוסטאב מאהלר - סימפוניה מס' 1 ('טיטאן') - הקלטה משנת 1987 בניצוחו של לנארד ברנשטיין
6. אנטונין דבוז'אק - סימפוניה מס' 8 - הקלטה משנת 1990 בניצוחו של קארלו-מאריה גוליני
7. קאמי סן-סאנס - סימפוניה מס' 3 ('סימפוניית העוגב') - הקלטה משנת 2005 בניצוחו של מיו-וון צ'ונג
8. יאן סיבליוס - סימפוניה מס' 2 - הקלטה משנת 2005 בניצוחו של מאריס יאנסונס
9. אנטון  ברוקנר - סימפוניה מס' 8 - הקלטה משנת 2005 בניצוחו של ברנארד הייטינק
10. יוהנס ברהמס - סימפוניה מס' 2 - הקלטה משנת 2004 בניצוחו של מאריס יאנסונס

Read more...

 יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

שעת הצוענים

Formatia Valea Mare - Departe de Casa - MA Recordings - M060A - CD

להקת ואלאה מארה - רחוק מהבית - תזמורת כלי נשיפה ממתכת צוענית-רומנית






בעבר סקרתי כאן בבלוג אלבום שנגע במוסיקה צוענית מכיוונה של המוסיקה הקלאסית הפופולארית. הדיסק הנוכחי שונה. מוצגת כאן מוסיקה רומנית-צוענית, עממית במובן בסיסי ביותר. המפיק טוד גרפינקל אסף בשנת 2001 ממחילות המטרו בפריס חבורה של נגנים צוענים, מהגרים חסרי רישיון עבודה שנאלצו לנגן תמורת נדבות, ושכנע אותם להקליט אלבום של מוסיקה צוענית כפי שהיו רגילים לנגן במחוזותיהם. מטבע הדברים היה הרכבה של הלהקה אקראי משהו (מי שמעוניין בסיפור המעשה יכול לקרוא אותו בחוברת המצורפת לדיסק או בדף המוקדש לאלבום באתר האינטרנט של החברה). מובילים אותו נגני קלרנית ואליהם מצטרפים מלווים במבחר כלי נשיפה ממתכת ולעיתים גם באקורדיון. המוסיקה, כך נראה לי, מבוססת על נעימות עממיות ומאולתרת ברובה הגדול - מן סוג של ג'אז מזרח אירופאי אם תרצו.
הרצועה הראשונה באלבום פותחת בקולותיהם של הנגנים ה"נכנסים" לקצב משותף, ומיד לאחר מכן בוקעת המוסיקה, מהירה, מצווחת, מקוטעת משהו, לפעמים נשמעת יותר כסקיצה. מזכירה במשהו מוסיקת קלייזמרים, אבל מחוספסת יותר, גמישה פחות. לא יבבות הבוקעות מהנשמה ומתנחשלות לכדי היתוליות קטיפתית, אלא קרקסיות מופרזת משהו. תמצאו כאן מגוון של קולות: קינות עלובות, תרועות אוהדי ספורט שקבוצתם נדונה להפסיד לעד, צפירות של צפצפות מוקיונים, המולת יריד, ריקודי שיכורים בחתונות מזרח אירופאיות ונעימות נוסטלגיות בגרוש - כולן מסתחררות במהירות מטורפת. מעבר לעליצות הנשמעת לאוזן אני מוצא כאן הסוואה של מרירות חיי היום יום ומן אמירה בדבר האבסורדיות שבקיום. נסו לשמוע את הדיסק בזמן נסיעה בתוך התנועה הישראלית המטורפת והמתישה או באוזניות תוך שיטוט ברחובות הערים העלובות שלנו ותגלו כי מראות היום יום הופכים, על רקע המוסיקה, סוריאליסטיים ביותר.

58:02 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 8 (קריטריון לא ממש רלוונטי במקרה זה)
טיב הביצוע: 9
איכות ההקלטה: 10

Read more...

 יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

קול מן העבר

J. S. Bach - 6 Suites a Violoncello Solo Senza Basso Vol. 1 (BWV 1007-1009) - Martin Zeller - MA Recordings - M073A - CD

י.ס. באך - מתוך שש סוויטות לצלו סולו (רי"ב 1009-1007) - מרטין זלר



הכלי עליו מנגן מרטין זלר (או שמא צלר?) את הסוויטות מאת באך המיועדות (כנראה) לצ'לו סולו, בהקלטה שלהלן, הוא אחד היחידים ששרדו מתוצרתו של יאקובוס שטיינר (Jacobus Stainer), יצרן וויולים אוסטרי בן המאה ה-17. באתר האינטרנט של MA Recordings מנסים לרגש אותנו באמצעות העלאת הספקולציה כי יתכן ויוהאן סבסטיאן באך עצמו ניגן או שמע יצירות אלו על גבי צ'לו מסוג זה. עם כל חיבתי, בדרך כלל, למה שמכונה 'ביצועים מודעים היסטורית', הרי שניסיון לפתות אותנו לרכוש הקלטה בטוענה שמשוחזרים כאן הצלילים כפי ששמע אותם באך עצמו, נראה לי כקריקטורה של הגישה האותנטית בביצוע מוסיקה עתיקה. הפילוסופיה ההרמנויטית כבר לימדה אותנו כי ניסיונות לשחזור היסטורי מוחלט הם לפעמים נואלים אף יותר ממאמצים לשמור על ניכור היסטורי. בכל מקרה יש להיות מודעים כי פרשנותינו את העבר מושפעת כמעט תמיד גם מבעיות בנות זמננו (ואולי אף השקפות אישיות). לעצם העניין, באופן אישי, אעדיף פרשנות מקורית בנגינה מאשר "אותנטיות של צליל". לדעתי, תרומתה של תנועת הביצוע האותנטי במוסיקה התבטאה, מן הסתם, בהעמדת פרקטיקת הנגינה, שהייתה מקובלת עד אמצע המאה ה-20 לביקורת. דבר שהוביל לגיוון בצורות הביצוע והצליל המופק (אולי תוך ספיגת השפעות של מוסיקה עממית, ג'אז ורוק) ובעקבות התגברות הפופולאריות של ביצועים מסוג זה, לגאולתן של יצירות מוסיקליות נשכחות מן הארכיונים וחידוש העניין במחקר ההיסטורי.

לכן כשלעצמי, לא הייתי טורח להזכיר את ייחוסו של הצ'לו אלמלא צלילו המיוחד המתאפיין לפי מייטב הבנתי והבחנתי בעמימות יחסית של הצליל ברגיסטרים הנמוכים ובאופן כללי בגוון קול נעים. ישנן הקלטות בהן נדמה לעיתים, בנגינת תווים נמוכים, כי הצ'לן ממש מנסר את הצ'לו או את השרפרף עליו הוא יושב. מי שנמנע מלהאזין לביצועים על כלים היסטוריים מאימת חריקות וצרצורים, טוב יעשה אם יעניק הזדמנות נוספת להקלטה זו.

מרטין זלר השוויצרי שיתף כבר פעולה עם הרכבים שונים בהקלטות מצוינות וזו לו הקלטה ראשונה כסולן עבור MA Recordings. נגינתו יפה לטעמי וככל שאני מוסיף ומאזין לדיסק כן אני אוהב אותה יותר. הביצוע מוקפד, מאופק ומדוד. אולם, יש שיאמרו מדוד מידי. לפעמים הוא נדמה כמי שמנגן "כבדרך אגב", מה שעובד יפה חלקים מסוימים ופחות מוצלח באחרים. המשחק בהבדלים בעוצמות הצליל אינו מוגזם. הנגינה, מהירה, אך לא מהירה יחסית לביצועים אותנטיים אחרים שאני מכיר.

ההקלטה טובה מאוד. היא נקייה וכמעט חסרת כל רעשי אולפן או סולן. החיסרון הקטן היחיד (ויש כאלו שלאוזנם יהיה זה דווקא יתרון) שאני מוצא בה הוא בהשתקפותו המועטה של החלל בהקלטה. הצלו מוצג קרוב למאזין וההד הנשמע דל ביותר. לטעמי, דווקא ביצירות אלו של באך, מעט הדהוד מעניק מעין "עומק" או "ליווי" לביצוע. הוא כאילו מאפשר למוסיקה לנשום, מדגיש את השהות למוח לעקל את הקטעים שחלפו זה עתה עם בוא ההפוגות בנגינה.

הצליל הנמוך העמום, הנגינה המדודה וההקלטה חסרת ההד - איזה אופי הן מעניקות לביצוע זה? לטעמי הן מנקות אותו מן הדרמה, הפאתוס ומריקודיות עודפת המודגשים בהקלטות של ביצועים אחרים של היצירות הנ"ל. הוא מצריך שימת לב לפרטים ומצב רוח רגוע בכדי ליהנות ממנו באמת.

בדיסק מקובצות שלוש הסוויטות הראשונות מבין השש שכתב באך. דיסק משלים ובו שלוש הסוויטות הנותרות אמור להיות מוקלט בימים אלו ואני מסתקרן לדגום אותו כאשר ייצא לאור.

60:02 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 10
טיב הביצוע: 9
איכות ההקלטה: 9

העטיפה, דרך אגב, מצאה מאוד חן בעיני, הצ'לן מוצב בבדידות סוריאליסטית משהו בגן בארוקי מהונדס וסימטרי, תחת שמיים קודרים. יש ביצירות אלו ובתמונת העטיפה משהו שהזכיר לי סידרת טלוויזיה מילדותי בשם "האיש משומקום" (The Up and Down, In and Out, Roundabout Man), בה כיכב הפנטומימאי בן בניסון על רקע אתרים שוממים וצלילים דומים.

Read more...

 יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

ספר עוגב קטן

J. S. Bach - Orgelbüchlein (BWV 599-644) - Ensemble Mare Nostrum - Andrea De Carlo - Celine Scheen, Simon Bomon, Leonardo Gracia Alarcon - MA Recordings - M076A - CD

י.ס. באך - ספר עוגב קטן (רי"ב 599-644) - אנסמבל מרה נוסטרום - בניהולו של אנדראה דה קארלו (ויולה דה גאמבה), סלין שין וסיימון בומון (סופראן), לאונרדו גרסייה אלארקון (עוגב)

ספר העוגב הקטן הינו אוסף של פרלודים קונטרפונקטיים שבאך הלחין על בסיס מנגינות של קוראלים המושרים במהלך השנה הליטורגית הלוטראנית. הוא השלים את הלחנתם של 45 פרלודים מתוך 174 שתוכננו (כנראה), בזמן שרותו בוויימר, ולא חזר לעבוד עליהם לאחר עזיבתו. משערים כי היצירה יועדה לצרכי לימוד ותרגול נגינת עוגב. בהקלטה שלפנינו נעשה שימוש בעוגב (נייד) רק לביצוע אחד או שניים מהתפקידים בקוראל ובשאר התפקידים משמשים, בקומבינציות שונות, קונסורט ויולים, ארכי-לאוטה ולעיתים קול אנושי בשירת מילות הקוראל עצמו. על מספר פרלודים ישנה חזרה, כל פעם בתזמור שונה.

העיבוד מקורי והביצוע יפה, לטעמי במיוחד בקטעים המושרים. ההקלטה, כרגיל אצל טוד גרפינקל מ- MA Recordings, משובחת ותערב לאוזניהם של האודיופילים שבינינו.

70:32 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 10
טיב הביצוע: 10
איכות ההקלטה: 10

Read more...

 יום רביעי, 7 באוקטובר 2009

גאמלן והלאה

Alternesia - Jon Iverson - MA Recordings - CM3 - CD

אלטרנסיה - ג'ון אייברסון (גאמלן, כלי הקשה), רוברט ריץ' (חליל במבוק)





האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי עם שמיעת הדיסק הייתה למאמרים שקראתי פעם על אודות תפיסת הזמן הבאלינזית מאת האנתרופולוג קליפורד גירץ. לא ממש תובנה עמוקה כאשר מדובר באמן המנגן (בין השאר) על גאמלן (כלי נגינה מסורתי מן האי באלי שבאינדונזיה) ומגיש מעין ג'אז על טהרת כלי ההקשה (למעט שימוש בחליל במבוק ברצועה אחת), שילוב שבאופן טבעי אולי (אך כמובן לא הכרחי) מוביל למוסיקה שהיא קצבית מעיקרה ומעוררת (בי לפחות) תחושות של זרימה ותנועה והרהורים על הזמן החולף (תפיסת זמן "מערבית" שלי, אני מודה, ללא קשר דווקא למתואר באותם מאמרים). בכל מקרה, אם לשפוט לפי הצהרותיו של ג'ון (או יון?) אייברסון בהערות המצורפות לתקליטור, אין טעם להמשיך לנסות ולקשר את המוסיקה בדיסק לאותן תופעות תרבותיות באלינזיות (נשאיר זאת למוסיקולוגים). לדבריו, למרות השימוש הנרחב שהוא עושה כאן בכלי הגאמלן אותם חקר ובנגינה בהם התמחה בבאלי, הוא אינו מגיש לנו מוסיקה באלינזית מסורתית. באותן הערות פונים לעולם המוסיקה הקלאסית המודרנית כאשר מנסים לתאר את תוכן התקליטור, לי באופן אישי הוא נשמע כג'אז. בכל אופן השימוש בצלצלי הגמלאן (כמו גם במערכת תופים, כלי הקשה אינדונזיים שונים ואפילו מחבתות ומגשי מתכת ישנים) גואל את המוסיקה מכל יבשושיות או חספוס העשויים להתלוות לתכנית שהיא על טהרת השימוש בכלי הקשה, ומעניק לה מימד נוסף של עושר צלילי.

הנגינה יפה, שילוב הכלים נהדר והצליל יפה ומעניין, מה שיוצר, לדעתי, מוסיקה מיוחדת ומשרה אווירה נעימה.

ההקלטה, משנת 1999, מצוינת ומצריכה מערכת שמע איכותית בכדי להתמודד עם הבאסים בחלק מרצועות התקליטור.

46:28 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 8
טיב הביצוע: 10
איכות ההקלטה: 10

Read more...

 יום שלישי, 6 באוקטובר 2009

עניין של טעם


Le Temple du Goút - Rubato Appassionato - Antonia Tejeda, Eyal Streett and Sasha Agranov - MA Recordings - M075A - CD

'מקדש הטעם' - אנסמבל רובאטו אפאסיאונטו - אנטוניה טאחדה (חליל, חליליות ותוף), אייל סטריט (בסון) וסאשה אגרנוב (צ'לו).



שני דברים מאפשרים לדיסק הנ"ל לצוף על פני אוקיינוס ההקלטות של מוסיקת בארוק.

האחד, בחירת רפרטואר טובה, שיש בה ייחודיות המעוררת עניין וגיוון המונע שיעמום. מובא כאן אוסף של סונטות וסוויטות קאמריות, השונות זו מזו מבחינה סגנונית (בהערות המצורפות מגייסים וויכוחים א-לה 'מלחמת הבופונים', בין בעלי הטעם הצרפתי לבעלי הטעם האיטלקי בצרפת של המאה ה- 18, בכדי לתרץ את העניין בהצבה של יצירות צרפתיות ואיטלקיות זו לצד זו), מאת מלחינים שלא מרבים לבצע ולהקליט מיצירותיהם (ניקולא שדוויי, פרנצ'סקו מנצ'יני, ז'וזף בודין דה בויסמורטייר, רוברט וולנטיין ואנדרה פילידור ל'איינאה).

השני, ההרכב הקאמרי, שחברו בו שני ישראלים וספרדייה, המציג שילוב כלים לא שכיח - חליליות, בסון וצלו. שילוב המעניק לאלבום צליל בעל גוון ייחודי (בעיקר, לדעתי, הודות לשימוש הנרחב בבסון).

הוסיפו לכך נגינה יפה במה שמכונה "כלים אוטנטיים" או "כלי התקופה", ואיכות הקלטה מעולה ומזומנת לכם חוויית האזנה מהנה.

62:16 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 9
טיב הביצוע: 9
איכות ההקלטה: 10

Read more...

 יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

הרכיבה

נדמה שהסוס עליו רכבתי
ידע באיזה מסלול לנטות
דרך אימת השלג שחלמתי,
כך שלא הייתי אחוז בעתות,

גם לא קוררתי כדי כיליון
בעוויתות הרוח הלבנות, תודות
לנשימתו הסבלנית שסוככה כוילון
ודוק הזיעה הנמשך לו מן הצלעות.

נראה שלכל אורך ליל העלטה,
אף מושכה לא חפונה בידי
כשדבר עיני לא חזתה
מלבד עמוד רעמתו כנגדי,

רכבתי בנוחות כשפים
בטפיפה, יציבה ומהירה
חוצה חללים מתנפצים
אל תוך מה שכלל לא נברא,

עד שמארג הסערה הפך דק,
שזור עשן-ארזים חוטי,
ושמשה סומאת-קרח של פונדק
נצצה, ואני הקצתי.

כיצד אני עכשיו חוזר
לחצר הפונדק בה הוא עומד,
עמוס בכל היעדר,
ואת שוליות האורווה לקום מעודד

לסדר לו, לפני שאקלוט
שלא היה בכלל כל סוס,
קצת חציר, קצת מים לשתות,
שמיכה ומקום בצד האבוס?


מאת ריצ'רד ווילבור (נ. 1921)

(תרגום שלי מאנגלית)

The Ride

The horse beneath me seemed
To know what course to steer
Through the horror of snow I dreamed,
And so I had no fear,

Nor was I chilled to death
By the wind’s white shudders, thanks
To the veils of his patient breath
And the mist of sweat from his flanks.

It seemed that all night through,
Within my hand no rein
And nothing in my view
But the pillar of his mane,

I rode with magic ease
At a quick, unstumbling trot
Through shattering vacancies
On into what was not,

Till the weave of the storm grew thin,
With a threading of cedar-smoke,
And the ice-blind pane of an inn
Shimmered, and I awoke.

How shall I now get back
To the inn-yard where he stands,
Burdened with every lack,
And waken the stable-hands

To give him, before I think
That there was no horse at all,
Some hay, some water to drink,
A blanket and a stall?

By Richard Wilbur (b. 1921)

Read more...

 יום שני, 17 באוגוסט 2009

מקהלה עליזה

בשיטוטי באתר האינטרנט של ההוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד גיליתי כי ההוצאה מחזיקה קטלוג גדול של אלבומי מוסיקה, בעיקר של הקלטות מוסיקה למקהלות. ניתן לבקש אלבומי לקט דוגמאות בחינם בכתובת הבאה: http://www.oup.co.uk/music/cusserv/freeCDs/

אני קיבלתי שני דיסקים ולהלן התרשמותי.


Songs for Upper Voices - The Maestros Singers - OUP - MCDUV07 - CD

שירים לקולות גבוהים







בדיסק מגוון שירים: שירי חג-מולד, שירי קודש, שירי-עם אמריקאים בסגנון גוספל, מוסיקה אנגלית ומוסיקה לאטינית. העיבודים, חלקם מודרניים (מאת שמות ידועים כמו בוב צ'ילקוט וג'והן רטר), נאים והולמים את הסגנון העממי של המוסיקה. אין כאן יצירות "גדולות" או מורכבות במיוחד אבל מצאתי בדיסק נעימות יפות ושירים קליטים ששמחתי להכיר.

הביצוע של המקהלה מצוין. השירה פשוטה ויפה ואין בה ווירטואוזיות נפוחה או גלישה לטונים אופראיים שלא היו תואמים את הרפרטואר.

הדיסק החינמי הזה היה מהנה למדי ועורר בי רצון לדגום הקלטות נוספות מהקטלוג, גם כאלה מרפרטואר המוסיקה הקלאסית.

45:17 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 8
טיב הביצוע: 9
איכות ההקלטה: 9


Choral Works by Bob Chilcott - The Oxford Choir - OUP - MCDCHIL06 - CD

מבחר יצירות למקהלת קולות מעורבים מאת בוב צ'ילקוט - מקהלת אוקספורד







בדיסק בעיקר יצירות דתיות ועיבודים למקהלה של שירי חג-מולד מאת המלחין, הזמר והמנצח הבריטי בוב צ'ילקוט (נ. 1955). ניכרת כאן מקצועיות בהלחנה, בעיבודים ובביצוע אולם אין כאן חדשנות. המוסיקה - ג'אז קליט, גוספל, סגנון מחזות זמר, תרועות חצוצרה המהדהדות את הסינפוניטה של יאנאצ'ק ועוד - הכל מעודן, מותאם לטעמן של אוזניים נוצריות שמרניות ולקהל הצרכנים של מוסיקת הפופ. לטעמי, פופולארי וסתמי מידי, יחד עם זאת ניתן למצוא כמה מלודיות יפות ביצירה הנקראת 'יובילטה'.

יוצא דופן הוא העיבוד למזמור חג המולד האנגלי המסורתי הידוע 'שנים-עשר ימי חג-המולד' (משהו בסגנון 'אחד מי יודע?' מאגדת הפסח שלנו). השיר, החבוט מרוב ביצועים, מקבל כאן עיבוד פארודי של סגנונות מוסיקליים שונים ומגוונים לכל אחד מחלקי השיר והתוצאה כובשת לב ומקסימה.

62:04 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 7
טיב הביצוע: 9
איכות ההקלטה: 8

Read more...

 יום שני, 15 ביוני 2009

סיפור לפני השינה

כשרק למד לקרוא קנה לו אביו, שבעצמו לא היה חובב ספרים גדול, ספר הרפתקאות. והוא שכבר השתוקק לקרוא בעצמו ספר אמיתי אמנם החל במלאכת הקריאה בהתלהבות, אולם עד מהרה שככה זו, והספר פסק מלהיפתח ומצא עצמו ניצב דק ודומם בקצה המדף שמעל למיטה. בתחילה מילא אותו הדבר תחושת כישלון ואשם מחניקה. מידי פעם בפעם היה מגניב מבט אל עמוד האותיות הניצבות על צדן ושוקל בדעתו לחזור אל סופו של הפרק השני ולהמשיך במסע. אולם הדבר נראה לו כה מיגע והיה זונח מיד את הרעיון ודוחה אותו ליום המחר.
האשמה לא הייתה נעוצה בו בלבד אלא כנראה גם בספר עצמו. השורות היו צפופות יותר והאותיות קטנות יותר מאשר אלו שהכיר מספרי הלימוד. הספר נדמה לו עד מהרה כמדבר רחב הידיים אותו היה צריך לחצות בכדי להגיע אל רכס ההרים השחור. השפה הייתה שונה במקצת משפת הדיבור בה היה מורגל, היה בה משהו מרחף ומרוחק כמו הערפלים שסובבו את הפסגות המחודדות. המשפטים היו נפתלים והמעקב אחריהם הצריך מאמץ שהתיש אותו וגרם לו להרגיש כבדות גוף ממש כמו זו שהרגישו חברי המשלחת כאשר כיתתו רגליהם ביינות לסלעים החשופים שעל המורדות הכבירים. שמות הגיבורים היו מוזרים, ארוכים ומשובצי תגים, כך שמעולם לא היה לו ברור בדיוק כיצד יש להגותם. פניהם החליפו פרצופים וקולם השתנה כל מספר שורות, ועד מהרה התבלבל ולא היה לו ברור עוד מיהו הדובר ולאיזו דמות יש לשייך את הדברים שנאמרו.
אולם יותר מכל, יש להודות באמת, ריפה את ידיו סיפור המעשה עצמו. נדמה כי העלילה התנהלה בקצב איטי יותר מאשר פעימתם של החיים האמיתיים. היא הייתה שזורה לכל אורכה תיאורי נוף ארכניים שהיו מיותרים בעיניו. בקריאתם קשה היה לו להתרכז. כאשר ניסה לקוראם הואטה העלילה כמעט לכדי עצירה של ממש. נדמה היה לו שתיאורים אלו יצרו בסיפור חללים ריקים אותם לא הצליח להקיף במחשבתו. הדמויות גם הן הוצגו לאיטן, וכל הצגה שכזו לוותה בתיאור מייגע של האדם בו דובר, תיאור שכאמור לא עזר לו לקבע את אותה הדמות בדמיונו. (מכיוון שלא היה מורגל בקריאה עדין האמין כי הדמות עתידה להצטייר בקווים ברורים על לוח מחשבותיו). כבר מתחילת הסיפור נוצר בו הרושם כי היחסים שבין הדמויות היו רוויים במתח חסר פשר, (באותו זמן עוד לא ידע להאריך מורכבות עלילתית מעין זו) ומתח זה נדמה היה כאילו חלחל אל מעבר לכריכת הקרטון המצויירת ומילא במועקה מכבידה את חדר הילדים. בינו לבין עצמו היה חייב להודות כי הספר פשוט נסך עליו שעמום, ובגילו היה השעמום עלוקה עקשנית שמרגע שאחזה בך עליך לעשות כל שביכולתך בכדי לעוקרה מגופך.
את המצב הצילה אימא שקנתה לו כעבור שבועיים ספר חדש על אודות דובון מקומי, שסיפורי תעלוליו שבו את דמיונו ועוררו בו עליצות. כשסיים לקוראו שב אליו בטחונו העצמי. האמונה, כי ספרים הם דבר נפלא, שספג מילדות מצדה של אמו (שבניגוד לאביו הרבתה בקריאה), שבה והתעוררה בקרבו. אימא, בראותה כי טוב, הוסיפה ורכשה בעבורו ספרים נוספים במה שהתגלה כסדרה שלמה של הרפתקאות אותו דובון, ועד מהרה ניצבו אלו בשורה משרת סיפוק ובעלת נפח על גבי המדף לצדו של הספר הראשון.
עם הזמן התווספו שם ספרים אחרים שקנו לו סבו ואמו. הוא למד להכיר סדרות של ספרים אודות חבורות ילדים והרפתקאותיהם, ספרי בלשים, ספרי אגדות ועוד ספרים מסוגים שונים. המדף התמלא בשורה גדושה של ספרים צבעוניים ולאחריו התמלאו גם מדפים אחרים. הספר הראשון נבלע בינותם כקלף שנטרף בחפיסת קלפים. מכאן ואילך היה צד את עינו רק לעיתים רחוקות ואט אט פסק מלהכביד על מצפונו. כשבגר אף החל לקרוא ספרים אחרים מסוגו של אותו ספר ראשון ולהפתעתו ולשמחתו גם נהנה מהם הנאה מרובה. אולם לספר הראשון ההוא לא חזר. זכר ההתנהלות הקשה והאיטית שחווה כאשר ניסה לקוראו בראשונה דחה את ידו בכל פעם שרפרפה על פני שורות הספרים, בשעה היה מחפש סיפור לקוראו בזמן ארוחת הצהרים. היה זה כאילו היו ידו והספר שני מגנטים מקוטבים הדוחים זה את זה. פרטי העלילה נשכחו מלבו ונותר בו רק זיכרון עמום של צל ההרים על פני המדבר הצהוב.
כשבגר השתנה טעמו הספרותי. הוא עבר לקרוא ספרים עבים יותר, מורכבים יותר ורציניים יותר. הספרים שקרא בילדותו נדדו אל מדפי הספרים של אחותו הצעירה ומשבגרה עברו "בירושה" אל מדפי ילדיהם של קרובי משפחה ומכרים. ומלבד שרידים אחדים נעלמו כולם מהעין. בין השרידים שנותרו על מדף תחתון בכוננית הספרים שלו היה גם אותו ספר ראשון. כנראה שלא קסם גם לאחרים שהעדיפו את סדרות הבלשים והתעלולים על פניו. דפיו הצהיבו כבר והיו נוקשים ויבשים. הספר שכן דחוק, מוסתר בצלם של ספרי עיון כבדים ואנציקלופדיות. שוב לא זכר עוד את דבר קיומו ולא הוסיף להרהר בו. הוא עזב את בית הוריו והותיר את הספר מאחוריו שוכן על אותו מדף תחתון. מקומו היה משתנה רק לעיתים רחוקות. מידי פעם בפעם הייתה אימא מסירה את הספרים מאותו מדף, ולאחר שניקתה את האבק הייתה משיבה אותם למקומם בחוסר עניין (לעיתים ניצבים על ראשם) נחים כאבן שאין לה הופכין עד למבצע הניקיון הבא.
***
בתחילה היה הפחד מפני הסוף הנורא, אך עם זאת האפשרי, מבזיק במוחו רק לעיתים נדירות, וגם אז היה מצליח לדחות מעליו את המחשבות האיומות ללא כל קושי. למרות תחושת המוגבלות שיצר המרחב הדל של התא, שהיה מואר רק באמצעות נורת פלורסנט חיוורת, לא נתפסו מחשבותיו לייאוש. באותם ימים בהם התנהל משפטו פשוט היו דברים רבים, אולי רבים מידי, להעסיק בהם את המחשבה. ואכן מחשבותיו נאחזו בקלות בעניינים אחרים. תכנון הטיעונים, ניתוח מהלכו של המשפט, הניסיון לצפות את מהלכי התביעה, המלכודות אותם היה צריך לטמון לעדים השונים, ההתכוננות הנפשית למתן עדותו שלו והמאמץ הבלתי פוסק לנסות לנחש את העובר במוחם של השופטים, לקרוא את רחשי ליבם בהבעות פניהם ובהערות המקריות שהיו משמיעים, להבין להיכן מנשבת בקרבם הרוח, כל אלו לא התירו לו זמן רב להרהורים במה שעשוי לצפון לו גורלו.
למרות היותו כלוא חודשים רבים לא חש עדין בבדידות בשל היציאות התכופות אל בית המשפט והשרשרת הבלתי פוסקת של ביקורים יומיומיים מצד דמויות שונות. ביקר אותו סנגורו שבחברתו היה עסוק בהתייעצויות לגבי מהלך המשפט, ושהיה נוהג להכתיב לו הוראות ותכניות שונות לגבי המהלכים אותם יש לנקוט בישיבות בית המשפט, שכאמור היו מעסיקות ביותר את מחשבותיו. ביקרו אותו אימו ואחותו, ביקורים שבתחילה היו מלאי בכי ודמעות מצדן ושתיקות ארוכות מצדו. מדי פעם בפעם היו ממלמלות תוך התייפחות שאלות רטוריות, כיצד זה נקלע לצרה כזו, כאילו היו נדהמות כל פעם מחדש לגלותו ישוב מאחורי הסורגים. ככל שחלף הזמן החלו מתרגלות למצב החדש והעבירו את שעות הביקור בשיחות חולין מקרטעות. שואלות אם נחוץ לו דבר מה, והוא שואל שאלות על הנעשה מחוץ לכותלי הכלא. כמו כן ביקרו אותו עיתונאים שיידו בו אינסוף שאלות טיפשיות, נציגי ארגונים שונים ומשונים ואישה אחת שהביטה בו שעה ארוכה בשתיקה מבלי שהבין מי היא ומה רצתה. בהמשך סיפרה בקול רועד כי היא קרובת משפחה של אחד הקורבנות והפנתה אליו מספר שאלות מעורפלות עליהן לא ידע לענות או שהיה עונה בסתמיות ובחוסר עניין. עד שהתייאשה, או שלא עמדה עוד במתח, ועזבה בעיניים דומעות ובנפש חסרת מנוח.
ייסורי המצפון היו מטרידים את מחשבתו רק בתחילת ימי מעצרו. ובכלל לא הרבה בשחזור המאורעות שהביאו אותו אל מצבו העגום. ככול שהתגבש קו ההגנה שלו וככל שנסחף אל תוך משפטו התמעטו אלה עד שפסקו כמעט לחלוטין. הסיפור שביקש לשכנע בו את בית המשפט כאילו החליף בתודעתו את התרחשותם האמיתית של הדברים, או שהשתרג בין המאורעות האמיתיים עד שלא היה יכול עוד להבדיל ביניהם והם נראו לו כעולים בקנה אחד.
והיו גם החיכוכים הבלתי פוסקים עם הסוהרים ומנהל הכלא. אלו נתפסו בעיניו כמי שמבקשים להתנכל לו, כמי שמנסים לשבור את רוחו. מידי פעם בפעם היה פותח עמם במריבה על עניינים שבשגרה. על הארוחות שלא מצאו חן בעיניו, על מגבלות שונות שהוטלו עליו, על יחס שנדמה היה לו שאינו הוגן, על זכויות בסיסיות שנשללו ממנו לכאורה. ביקש להחליף את נורת הפלורסנט שמלבד היותה חלושה גם החלה מרצדת במעין הבהוב, כמעט בלתי מורגש, מלווה במעין זמזום בתדירות גבוהה, דבר שהיה מוציא אותו מדעתו וגורם לו כאב ראש מתמיד. אולם הסוהרים סירבו (בכוונה ומתוך נקמנות כך האמין) בטענה כי אינם חשים בשום דבר חריג במנורה.
***
עם חלוף הימים החל המצב משתנה. תרמו לכך, ללא צל של ספק, שתי נקודות שבר מכריעות. עם מתן פסק הדין הוכה בתדהמה. השופטים דחו מכל וכל את גרסתו לגבי השתלשלות האירועים, גרסה בה דבק בעקביות ושאותה נהג לפזר מתוך פיו לכל עבר במהלך חודשי המשפט. גרסה זו, שבמוחו כבר שימשה באותם ימים כמעין תעלה עמוקה שניקזה לתוכה את מהלכן של כל מחשבותיו, ניתקה באחת משטף רשמי העולם החיצון. היא הפכה להיות רק סיפור, שאחרים (כולל עורך דינו) הפסיקו להתייחס אליו ברצינות. שוב יכול היה לספרו רק לעצמו. דבריו פסקו מלעורר התייחסות עניינית, בין אם תומכת ובין אם מבקרת. התעלה בה זרמו מחשבותיו הפכה לחרבה. שוב לא היה הסיפור אלא צעקה חלולה ממנה חזרו במוחו רק הדים חלושים בדמות מחשבותיו שלו עצמו.
לאחר שהחל מעכל את משמעותה של הרשעתו המוחלטת הפך הפחד, שעד אז, כאמור, צץ במחשבתו רק לעיתים רחוקות, לדבר מוחשי יותר. עדין לא האמין (למרות שיתכן והיה צריך כבר להתכונן לגרוע מכל) כי ינהגו עמו בכל חומרת הדין. אבל גזר דין בלתי אפשרי שכזה הפך פתאום לאפשרות קיימת, אחד מאפשרויות ענישה רבות אמנם, אך בכל זאת שימש כבר ככיוון מחשבה שלא ניתן לדחותו על הסף. היה בלתי אפשרי להתעלם ממנו לחלוטין (זאת טרח להדגיש בפניו גם עורך דינו תוך שהוא מלווה את דבריו מיד אינספור הסתייגויות, וחשש כזה גם הביעה באוזניו אימא באחת מהתייפחויותיה, שחזרו למלא את פגישותיהם הקצרות). אולם למרות כל זאת עדין נדחק הפחד מפני מחשבות אודות המהלכים אותם עליו לנקוט בשלב הטיעונים לעונש, אודות האופן בו יוצג מצבו הנפשי בשעת המעשה, על הדרך בה יתואר מהלך חייו לבית המשפט וההתלבטות האם וכיצד יביע חרטה על פשעיו.
כשניתן גזר הדין, עם התפוגגות ההלם הראשוני, לאחר שכבר הובל מהמולת בית המשפט, לא היה עוד דבר שייסכור או יסיט את שטף מחשבותיו. הן החלו שוצפות בקרבו בנתיב אחד מוגדר, זה שבכיוונו הצליח עד עתה למנוע מהן מלפרוץ. מגוון המהלכים העתידיים שעמד בפניו התדלדל בבת אחת. עורך דינו הפך לשתקן יותר, פגישותיהם הפכו קצרות ושיחותיהם ליבשות. נשארו אומנם ערעורים לערכאות גבוהות יותר אולם אלו היו אירועים קצרים ומבודדים יותר על גבי לוח השנה, לוח שהפך באחת לאויבו הגדול ביותר. לעומת משפטו, שנדמה היה כתהליך מפותל ומתמשך שניקז לתוכו ברעש גדול את כל המולת החיים, היו פעימות הערעורים כתקתוקו של שעון עצר אשר קפיצו הולך ומשתחרר.
היה קשה לו יותר ויותר לשאת את ביקורי קרוביו. אם בעבר היה מצפה להם, היו מספקים לו הפוגה מסוימת מתנאי כליאתו ומגוונים את שגרת מעצרו, הרי שכעת היה מעדיף שיתמעטו. היה קשה יותר לשאתם בשל התפרצויות הבכי של אמו. חוסר האונים שלו בפניהם (היה יכול רק למלמל בקול רפה שלא הכל עוד אבוד) עורר בו דיכאון ממנו ניסה בכל כוחו למלט את מחשבותיו כמתוך בוץ טובעני. בנוסף על כך קצבו הביקורים את הימים והשעות והיוו מעין סימנים מכוערים על גבי הזמן השקוף. היו הופכים אותו מדבר טהור ואינסופי לדבר קצוב ההולך ואוזל במהירות מואצת.
הזמן הפך לפחדו הגרוע ביותר. עם דחייתם של הערעורים היה הוא הדבר היחיד שחצץ בינו לבין הסוף המר והמוחלט. היה ניתן להשקיף קדימה לאורכו ולהתנחם במרחק שעוד עמד בינו ובין התאריך שנקבע לביצוע גזר הדין. ריקנותו (שוב לא ניצבו בפניו עוד אירועים משמעותיים) עוררה בו לעיתים את האשליה כי זמן זה, למרות היותו קצוב, הרי הוא בעצם אינסופי, כאילו ניתן להתרכז עוד ועוד בכל אחד מרגעיו ולבטל את תנועתו. אולם אז היה מזדעזע לפתע (בשל ביקור של אחד מקרובי משפחתו, פרובוקציה מצדו של אחד הסוהרים או סתם איזה רעש חריג שעלה מחצר הכלא) ומבחין כי הזמן הנותר הולך ומתקצר. היה כאותו צופה לאורכו של נהר המגלה פתאום כי המזח עליו ניצב ניתק מהגדה, וכי שצפו של הנהר, ממנו כה התרשם עד לפני רגעים ספורים, נושא אותו כעת בכיוון המפל אשר באופק.
ככל שהלך הזמן העומד לרשותו והתקצר תכפו התקפי החרדה מהם היה קשה לו יותר ויותר להתנער. השניות שחלפו מרגע שהיה מקיץ בכל בוקר ועד שהיה מכיר לפתע בתודעתו את מצבו חסר התקווה הלכו והתקצרו גם הן. עד שבשבוע האחרון נעלמו כמעט לחלוטין והפחד מפני הסוף חדר גם אל חלומותיו שהפכו כעת כבר כולם לסיוטים. החל בתוכו רעד פנימי בלתי נסבל שליווה את כל יתרת ימיו. בלתי נראה כלפי חוץ אך בלתי ניתן להפסקה, כאותו ריצוד מהיר של נורת הפלורסנט אשר בעניינה התמקדו עימותיו עם הסוהרים.
היה מתהלך שפוף גו אנא ואנא בתאו ומנער את ראשו כאילו ביקש לסלק מתוך מוחו את המחשבות על אודות הקץ הבלתי נמנע. אולם אלו דבקו בו וכל שנותר בידו היה לפלוט מפיו מעין יבבה חלושה ששחררה לרגע קל את הלחץ שהצטבר בחזהו. אולם ברגע שחדרה יללה זו לאוזנו ולתודעתו היה מתבעת ונגאל מעצמו עד שהיה חולף לאורך גבו בכיוון צווארו, רטט בלתי נשלט שהיה דועך בחזרה לכדי הרעד התמידי והבלתי נראה.
בפגישה האחרונה עם אמו נדמה היה לרגע כאילו באמת עצר הזמן מלכת. ברגע שנכנס לחדר פסק הרעד בגופו כאילו הוריקה אותו נוכחותה של אמו לאדמה. הפגישה עצמה הייתה קשה. אמו לא פסקה מללטף את פניו ולחבקו, ובכתה לכל אורכה. הוא השתדל להפגין כלפיה את אהבתו, חיבק אותה, בכה מעט ובקול שהיה כמעט יציב ניסה לנחם אותה. לבסוף תם הזמן שהוקצב לפגישה. לאחר מטח בכי נוסף וקולני במיוחד שהפך ליללת שבר ארוכה, ולאחר שהסוהרים הפרידו ביניהם בעדינות אך בהחלטיות, שאלה אותו בקול צרוד אם ירצה שתכין לו דבר מה לארוחתו האחרונה. הסוהרים הבטיחו לה, כך ספרה, להעביר לו את האוכל אם יבחר בכך. למרות שתיאבונו עזב אותו כמעט לחלוטין באותם ימים אחרונים ביקש ממנה בכל זאת להכין לו איזה תבשיל. יותר בכדי לאפשר לה את התחושה כי היא מסוגלת לעשות עוד איזה דבר למענו, מאשר שרצה בכך באמת. לאחר סקירה קצרה במחשבתו, בטרם עזבה את החדר, ביקש ממנה גם שתביא לו את אותו ספר ראשון, שאמור היה להימצא עוד בין הכרכים העבים על המדף התחתון שבחדרו הישן. הוא חזר לתאו ועם האור המרצד שחזר לשטוף את עיניו חזר לגופו גם הרעד הבלתי נראה והבלתי ניתן להפסקה.
***
כשסיים את ארוחת הערב, שאמורה הייתה להיות גם ארוחתו האחרונה, לאחר שהתפוגגו בפיו טעמיו האחרונים של הבית, נטל בידו את הספר. הוא היה דק, דק יותר מכפי שזכר. דבר זה עורר בו חשש שמה יהיה הספר קצר מכדי למלא את השעות שעוד נותרו בפניו. דפיו היו מהודקים בין כריכות הקרטון הנוקשות אשר עם השנים נוצרה בהן עקמומיות מסוימת, כעקמומיות גבו של אדם מתמתח. הוא הפך בידיו את הספר מספר פעמים בוחן את פגעי הזמן בכריכת הקרטון המצויירת. אלה היו מעטים באופן מפתיע מלבד העקמומיות, היובש והגוון הצהוב שבלטו לעין. החל מקיש באצבעותיו על גבי הכריכה. התחושה נעמה לו. עצם את עיניו והמשיך בתיפוף מספר דקות עד שכאב עמום, שריתק את תשומת ליבו, פשט בקצות האצבעות.
מדוע נזכר פתאום דווקא בספר זה? לא הייתה לו על כך תשובה ברורה. לא היה זה הרצון להשלים את מלאכת הקריאה שהחל בה. לא הייתה בו סקרנות לגבי העלילה. רצה כי הספר יצליח להסב את מחשבותיו מן הסוף, שלא ניתן היה שלא לחשוב עליו, אך לא תלה בכך תקוות גדולות מדי. נאלץ להודות כי זיכרון הספר היה בשבילו פשוט פינה נידחת בעברו, אליה נמלט דמיונו מפני הפחד.
הפסיק לתופף על גבי הכריכה. השקט ששב לתאו העביר צמרמורת בגופו. פתח את הכריכה. הספר השמיע קול מוזר. הדפים שנפרדו לאחר כל השנים שחלפו, הדבק שהפך חום ויבש והתפורר כעת, השמיעו קול כרעש שער חלוד שנפתח. התבונן בעמוד הראשון, שהיה לבן יותר משאר הדפים המצהיבים, במספר כתמי פטריות חומים בשוליו ובתבליט הרשת שהייתה לחוצה בינו לביו הכריכה. הדף הבא היה ריק. נבדל משאר דפי הספר בכך שקו הכפל שלו לא תאם את קו החיבור של שאר דפי הספר, זאת מאחר והעמוד הקודם היה מודבק לפנים הכריכה. הפך גם אותו וניסה להדקו באגודלו. בדרך כלל דווקא הוקיר ספרים והיה נזהר בטיפולו בהם, חושש ליצור בהם איזה קמט שלא יהיה ניתן עוד ליישרו, אך ידע כי לספר זה לא ישוב עוד ולא רצה כי הדף הראשון יפריע בדרכו. הדף הבא נשא את שם הספר ואת שם המחבר. זה שאחריו גם כן, אך באותיות גדולות מעט יותר.
לאחריהם הגיע תוכן העניינים. עיין בו מעט. לא ידע מדוע, אך על אף קוצרו של הספר לא רצה לקוראו מתחילתו. למרות שלא זכר עוד את העלילה ולא עד היכן קרא בו עד לפני שזנח אותו, לא חש בצורך לברר מתחילתו את סיפור המעשה. כבר קרא ספרים רבים וצפה בסרטים רבים ולא פחד עוד כי עלילתו של ספר הילדים תהווה מכשול בפניו. לא רצה לסמן בדמיונו את תחילת הספר. רצה שיהיה אין סופי כפי שנדמו לו רגעי הזמן או כפי שקיווה בכל מאודו שהזמן יהיה. דימה בנפשו כי הדרך הטובה ביותר להתנתק מהמציאות ולצלול בסיפור היא כדרך לשכנע את עצמך לטבול בבריכה קרה ביום קיץ – לקפוץ לתוכה וזהו. חיפש את תחילת הפרק השלישי. דפדף עד אליו. העביר שוב את אגודלו לאורך הספר, כאילו היה מבקע צדפה. פרס אותו והחל לקרוא.
היה עליו להכיר מחדש את חברי המשלחת, שלאחר שבוגד מקרב הגששים בהם נעזרו ברח עם חלק ניכר מן האספקה ובהמות המשא, היו עסוקים אותה עת בהתנהלות איטית בשבילי ההרים. בתחילה הוקדשה רוב תשומת ליבו לניסיון לפענח את טיב היחסים ביניהם, לנחש את מטרותיהם ולהבין אילו סכנות ואתגרים עומדים בפניהם. אך עם הזמן התבהרו אלו והוא נפנה לעסוק יותר בקריאה פשוטה. גם חברי המשלחת שהתפצלו בינתיים (קבוצה בראשותו של הקולונל יצאה בעקבות הילידים השודדים בשעה שהנותרים המשיכו לתור אחר מעבר ההרים הנכסף), נדמה שהתגברו על המשבר וחזרו כל אחד בדרכו להלך בנתיב ברור. הייתה בקריאה הפשוטה, הישרה, בתפישה ההולכת וגוברת של העלילה, הקלה מסוימת. אט אט, עם הצטברות ההרפתקאות הנועזות, החל מרגיש כי הסיפור מצטבר בדמיונו ונפחו הולך וגדל.
ככל שהתפתלה העלילה, ככל שהתארכו הנתיבים בהם תעו הגיבורים בהרים שחורי הסלע, כך התארך בדמיונו המרחק שבינו לבין מסך ההווה שהיה מרפרף סמוך לעיניו בטרם החל בקריאה. עדין יכול היה לחוש במרחק בצליל רשרושו ספוג האימה כל אימת שהיה עוצר בקריאה ומעביר דף בספר. אולם רעש זה הלך והיטשטש ככל שהתארכה קריאתו, עד שנבלע בינות צווחות ציפורי הטרף שחגו סביב לפסגות המושלגות, עוקבות במבטן אחר חברי המשלחת המתנהלים באיטיות הרחק מתחתן. עם הזמן פסק דמיונו מלקפץ, בזמן ההפוגות בקריאה כשהיה משנה תנוחה על גבי המזרון הדק, אל הסוף הנורא הצפוי לו למחרת והחל חוזר אל אירועים קודמים בסיפור או אל גורלן של דמויות שנעלמו ממנו בשעה שהתפצלה העלילה. מחשבתו החלה לעסוק בעניינים עליהם נסבו מחשבות הגיבורים. שפת קולו הפנימי, בה התנהלו מחשבותיו, החלה משתנה בהדרגה והופכת יותר ויותר ארכאית, יותר ויותר מליצית, בדומה לשפה שהייתה שגורה בפי הדמויות ובפי המספר.
כיבוי האורות הפתאומי תפס אותו בהפתעה גמורה. הסוהר שמאחוריו הציע לו לנסות לישון מעט בטענה כי עליו לשמור על כוחו ליום המחרת, והוא שהוכרח לחזור לרגע אל המציאות העגומה רק גיחך לעצמו במרירות בזמן שעיניו שכמו נתעוורו לרגע, החלו מתרגלות לאפלה. נזכר כי גם פיצ'וויליאמס ובתו של הקולונל מצאו עצמם בחשכה מוחלטת כאשר נפרדו בשוגג משאר חברי הקבוצה בשעה שהיו חוקרים את המחילות במערה למרגלות עיר הצוק העתיקה. כך ניצלה מחשבתו מנפילה נוספת לתהום הייאוש ושבה אל סיפור המעשה. הקריאה הייתה עכשיו מאומצת ביותר. גם לאחר שהתרגל מעט לחושך עדין היה יכול להבחין רק בקושי באותיות שעל הדף. נשמעה שוב במוחו אזהרתה של אימא, שיהרוס את עיניו אם יקרא בלא להדליק את האור בחדרו. אולם הוא דחה מעליו גם אזהרה זו, מלווה עצמו בשנית באותו חיוך דק ומר. הגביה את הספר, כך שיספוג את מעט האור הקר שבקע מחדר המשמר שבקצה המסדרון והשתקף חלושות במתכת הסורגים, אור שדמה בעיניו לאור הירח החלוש תחתיו היו מתגנבים אותה שעה משרתו הנאמן של הקולונל וטיילור, הליצן שבחבורה, אל מאהל השודדים.
היה צריך עכשיו להתקדם בזהירות מרובה. היה מנסה לפענח את המילים ככל יכולתו והוצרך לחזור על עקבותיו כל מספר רגעים בכדי לנסות לתקן את קריאתו ולהתאימה למשמעותו המתהווה של המשפט. צורה זו של קריאה הייתה איטית ביותר אולם גם התאימה למטרתו. אם בתחילה פחד כי הספר קצר מכדי שיספיק להעסיקו עד בוקר המחרת הרי שכעת התפוגג החשש. הוא האמין כי די יהיה בספר למלא את השעות שעוד נותרו לו בחייו. בצורת הקריאה הנוכחית לבש כל משפט, בטרם נתבהרה דמותו האמיתית, מספר משמעויות שונות שהיה צריך לשקול בדעתו אם וכיצד הן משתלבות בעלילה. למרות שמשמעויות אלה, שבקעו מהמשפטים כמו צלילים הבוקעים ממיתר רועד, היו דועכות כעבור מספר רגעים עם התגבשות המשפט הנכון בתודעתו, הרי שהן העניקו לקריאה ממדים נוספים שלא היו קיימים בה קודם לכן. העלילה כמו התעבתה בצורה מוזרה ועטפה בנוכחותה את כולו. צורת קריאה זו גם הייתה מייגעת ביותר, אך אף על פי כן התמיד בה לאורך רוב שעות הלילה. מידי פעם בפעם היה מניח את הספר על חזהו ועוצם את עיניו. באחת מן הפעמים, בשעה שכמעט עלה השחר נפלה עליו תרדמה נטולת חלומות, פתאומית כמו הדמויות שצצו חרישית באפילה סביב שארית פלוגתו של הקולונל ובאיומי רובים אילצו את חבריה להניח את נשקם ולהתלוות אליהם.
***
כשהתעורר כבר דלק האור בתאו. בתחילה היה המום מן ההכרה שזו לו יקיצתו האחרונה. הפחד חזר להציף את מוחו. נע מעט וחש בספר המונח נוקשה על חזהו. שלח את ידו ואחז בספר. התרומם מן המיטה. פסע אל פינת התא. הסיט את הווילון, תחב את הספר תחת בית שחיו והשתין. חזר לאחוז בספר ולפתע תקף את מחשבותיו פחד חדש. חשש שלא יספיק לסיים את שני הפרקים שעוד נותרו לו עד לרגע שיגיעו לקחתו מן התא בפעם האחרונה. פחד זה פשט במחשבותיו כאש בשדה קוצים כשהוא דוחק מהן את הפחד הראשוני מפני ביצוע גזר הדין ללא כל היגיון נראה לעין. חזר למיטתו, נשכב עליה בייאוש. דפדף עד לנקודה בה הפסיק את קריאתו וסגר את הספר כשהוא תוחב את אצבעו באותו המקום. הטה את הספר, עצם אחת מעיניו והתבונן בו מלמעלה, עומד את עוביו של הקטע שכבר קרא לעומת נפחה של קבוצת העמודים שעוד נותרו לקריאה. חישב חישובים, נחה דעתו וחזר לקרוא בספר.
הסיפור שכבר עמד בפני סיום היה עכשיו טראגי, רומנטי ומסעיר יותר מתמיד. הקצוות הפתוחים שבעלילה החלו נסגרים. גורלן של כל אחת מן הדמויות הלך והתבהר. בזכות תושייתו של טיילור וגבורתו של הקצין הצרפתי הצעיר חולצו הקולונל ואנשיו מן השבי. אהבתם של פיצ'וויליאמס ובתו של הקולונל הלכה ונחשפה וכל שהיה חסר הוא שיכירו בכך גם הם עצמם. החבורה התאחדה מחדש בין שרידיו של המקדש העתיק. טיילור הצליח (לגמרי במקרה ותוך הדגמה נוספת של מזלו הטוב יוצא הדופן) במקום בו כשלו כל חכמתו ומאמציו של הפרופסור הזקן. כשעברו מבעד לאשנב הנסתר התגלו בפניהם כל אוצרותיה האגדתיים של העיר האבודה. בשלב זה חזרו לפתע להטרידם ראש כנופיית השודדים והגשש הבוגד הנקלה. הסיפור הגיע לשיאו. שרשרת האירועים המהירה באה לידי סיום עם הימלטות מהירה בידים ריקות (מלבד אבן האודם האחת שמצא טיילור בשלב מוקדם יותר בעלילה שהייתה כעת תחובה בכיס מעילו), הימלטות שהייתה מלווה גם במפולת סלעים שחסמה לנצח את הנתיב למקדש העתיק. הקולונל ושרידי החבורה עמדו, מכוסי אבק אפור, מהרהרים בקצין הצרפתי הצעיר שגבורתו עמדה לו פעם נוספת בשעה שהצליח למלטם מן הגורל המר תוך שהוא מקריב בכך את חייו, ומבכים את אובדן בתו של הקולונל.
כעת הכיר כבר פיצ'וויליאמס באהבתו ולקולונל התחוורה במלוא כיעורה גאוותו העצמית ותשוקתו ההורסת כל לאגדת האוצרות האבודים. אולם אז סמוך לסופו של הפרק הבחינו לפתע עיניו של טיילור בתזוזה קלה בין ערמות האפר והסלעים ולאחר מספר רגעים מורטי עצבים חולצה מן המפולת בתו של הקולונל מזועזעת מעט אך שלמה בגופה, ממהרת ליפול על צווארו של פיצ'וויליאמס ההמום. סגולת מנהיגותו של הקולונל, מודה לאל וחוזר בתשובה, שבה אליו. הוא התנצל בפני החבורה על יוהרתו שהביאה אותם למצב כה עגום, ניצבים חסרי כל בקצה נתיב ארוך ומפותל בהרים, בפתחו של החורף. בשעה זו הניח כי כל דמות כבר מיצתה את תפקידה בסיפור העלילה. אך טעות הייתה בידו. הפרופסור הזקן נשכח מלבו, ולמען האמת, באופן רגעי, גם מזיכרונן של הדמויות שבסיפור. צהלתו של זה נשמעה לפתע מתוך סלו של כדור פורח, שהיה בשרותה של אחת המשלחות חסרות המזל הקודמות שיצאו בעקבות אגדת העיר האבודה. בעזרת ידע טכני בסיסי ואמונה עיקשת בקדמת המדע ובהגיון הפשוט, שכה אפינו אותו, הצליח הפרופסור להשמיש את אותו כדור פורח ישן. באמצעותו ידעו כי יוכלו לעבור בקלות את ההרים, לחצות במהירות את המדבר ובעיר הנמל למצוא ספינה שתחזירם אל היבשת. בשעה שצלו ההולך וגדל של אותו כדור פורח כיסה את ארשת פניהם המעודדת של הגיבורים, נפל לפתע גם צל שחור על גבי דפי הספר המצהיבים.
***
הוא נשא את עיניו. מולו ניצב מנהל הכלא ומבעד לסורגים נשקפה דמותם של סוהר ושל רופא הכלא. כה שקוע היה בקריאה עד כי לא שמע את החלקת שער הפלדה ואת כניסתו של המנהל. מחשבותיו דהרו. ניסה לעמוד את השעה. רצה להתנגד, לדחות מעליו את דמותו של המנהל. שפתיו מלמלו הסתייגויות ללא קול. ניסה להסביר כי השעה עודה מוקדמת וכי נותרו עוד כשעתיים עד לזמן שנקבע לביצוע גזר הדין. המנהל התבונן בו לרגע בהבנה כמבקש להרגיעו ואז הודיע לו בטון קר ורשמי כי אנשים רמי דרג בממשל החליטו לדחות בששה חודשים את ביצוע גזר הדין. 'אין מדובר כאן בביטול פסק הדין או בשינוי גזר הדין', הסביר המנהל, 'התעוררו בעיות משפטיות מסוימות … לא בדיוק בעיות בעצם … מספר נקודות טכניות שעוד זקוקות לבירור אחרון … למען הסר ספק ולמען המצפון והצדק נדחתה ההוצאה להורג … יורשה לך להיפגש עם עורך דינך בימים הקרובים והוא יסביר לך ביתר דיוק את מצב העניינים'. 'חדשות טובות בעצם', הוסיף המנהל לאחר שתיקה קלה, 'אף כי במקומך לא הייתי מטפח תקוות שווא'.
הוא השפיל את עיניו ושתק. ואז הרים את מבטו ושפתיו חרחרו, 'הרגוני כעת'!
המנהל לא הבין, התבונן בו מבולבל ואז עזב את התא. הוא מלמל דבר מה באוזני הרופא כשעבר לידו ונעלם במורד המסדרון. הסוהר החליק את הסורג למקומו, נעל את הבריח ועזב גם הוא. הרופא נשאר עומד דומם מספר רגעים נוספים, חוקר אותו במבטו ושוקל דבר מה בדעתו.
הוא השפיל שוב את עיניו לרצפה. כשהרים את מבטו, לאחר כדקה, נעלם גם הרופא. הוא קם ממקומו, הספר עודו פתוח בידו וניגש אל הסורגים. העביר בהם את ידו שאחזה בספר והשליך אותו אל מעבר להישג ידו. הספר הסתחרר, נפתח כמפרש הקולט את האוויר, פגע בסורגי התא הריק שמעבר למסדרון בקול צלצול עמום ונפל פסוק על הרצפה, הכריכה הצבעונית קוברת תחתיה את הדפים המתפתלים ואת סופו של הסיפור.
הוא חזר למזרנו ושכב על גבו, בוהה דומם בהררי האבק ופתיתי החלודה שהצטברו על גבי נורת הפלורסנט הבהירה.

(נכתב 27/11/2004)

Read more...

 יום רביעי, 27 במאי 2009

קציר שני

כששדות הקיץ קצורים,
כשבגרו ופרחו הציפורים,
והשביל בעלים יבשים יתעטף;
עם השלג הצונח,
עם עורב אשר צווח,
שוב שדותינו נכסח,
והקציר השני אז ייאסף.

לא צוף פריחה וירוק דשאים
בזה היום אנו קוצרים,
לא תלתן רמות שחום;
כי אם חציר בעשב מעורב,
סבך ביצות בנפתוליו,
שם הפרג שומט זרעיו
בתוך השקט העגום.

פורסם ב- 1873, חובר בידי הנרי וואדסוורת' לונגפלו 1807-1882

(תרגום שלי מאנגלית)

המקור:
Aftermath

When the summer fields are mown,
When the birds are fledged and flown,
And the dry leaves strew the path;
With the falling of the snow,
With the cawing of the crow,
Once again the fields we mow
And gather in the aftermath.

Not the sweet, new grass with flowers
Is this harvesting of ours;
Not the upland clover bloom;
But the rowen mixed with weeds,
Tangled tufts from marsh and meads,
Where the poppy drops its seeds
In the silence and the gloom.

By Henry Wadsworth Longfellow 1807-1882

Read more...

בקרבת הליקון

לאור יום קיץ חונט-כל, כמו זה ששם,
המבשיל עכשיו בין אורני המורדות
למטה אל מרחב הקמה, הלאה, לגפנים ולגינות
אל מקום בו מתמזגים באפור הרקיע והים,
כל הדברים יחדיו הולכים כך בדרכם,
בהרמוניה עם הקציר, מניבים יינות,
ולחם ואור וכל מה שרק יכול משולב להיות
בנזר הרחב לעשותו עליז ומושלם.

לי נדמים כעת חיי האומללים
כפסגות, בקושי מובחנות, תלויות כתחרה
סביב לאופק הכחול: מקומות אליהם
אף לא נווד מתכוון לשים פעמים,
על אודותם ציפור נודדת בעוברה זימרה,
והנערה חלונה הגיפה לא לשמוע הצלילים.

חובר ב- 1903 בידי טראמבול סטיקני 1847-1904

(תרגום חופשי שלי מאנגלית)

המקור:

Near Helikon

By such an all-embalming summer day
As sweetens now among the mountain pines
Down to the cornland yonder and the vines,
To where the sky and sea are mixed in gray,
How do all things together take their way
Harmonious to the harvest, bringing wines
And bread and light and whatsoe'er combines
In the large wreath to make it round and gay.

To me my troubled life doth now appear
Like scarce distinguishable summits hung
Around the blue horizon: places where
Not even a traveller purposeth to steer, —
Whereof a migrant bird in passing sung,
And the girl closed her window not to hear.

By Trumbull Stickney 1874-1904

Read more...

 יום שני, 20 באפריל 2009

כמו צועני

Gipsy Way - Pavel Šporcl - Romano Stilo
Supraphon - SU 3951-2 131 - CD


באופן צועני - פאוול שפורצל (כינור) ולהקת רומאנו סטילו

אלבומי Crossover או Fusion המפגישים סגנונות מוסיקליים שונים נפוצים מאוד בימינו גם בתחום המוסיקה הקלאסית. המפגש בין המוסיקה הקלאסית לסגנונות מוסיקאליים אחרים (או של נגנים של מוסיקה קלאסית עם נגנים מתחומים אחרים) יכול להביא לתוצאות נהדרות (שמעו למשל השילוב של מוסיקה ספרדית עתיקה עם בלאדות ארגנטינאיות ב- 'Tonos y Tonadas', אחד הדיסקים הטובים שאני מכיר בתחום) כמו גם לאכזבות (למשל, לטעמי, הדיסק 'מוצארט במצריים').

בדיסק הנסקר כאן חובר הכנר פאוול שפורצל, שביצועיו בתחום הקלאסי זכו לתשבחות, ללהקת מוסיקאים ממוצא רומני המתמחים במוסיקה צוענית למטרת ביצוע מוסיקה בסגנון זה. מדובר כאן במוסיקה בסגנון כלייזמרי-רומנטי-ג'אזי ולא בהמולת קרנבל של תזמורת רחוב צוענית (לא נעשה כאן שימוש בכלי נשיפה). לגבי התוצאה המתקבלת יש לי מספר הסתייגויות.

ראשית יש לציין כי שפורצל מנגן היטב ונגינתו מלוטשת ווירטואוזית. הצליל שהוא מפיק באלגנטיות מן הכינור נהדר. שאר הנגנים מלווים אותו ואינם מקלקלים. ניכר כי הם מנגנים בתיאום אך בכך מתמצא כל שיתוף הפעולה. לי חסרה כאן ההפריה ההדדית, שלדעתי, מאפיינת מפגשים מוזיקליים המתעלים לרמות גבוהות. שפורצל הוא הכוכב של הדיסק וככוכב הוא נותן הטון והדיסק תפור למידותיו.

ההסתייגות השנייה שיש לי היא לגבי היצירות שבחרו שפורצל וחבריו לבצע. באופן כללי ניתן לתאר את הרפרטואר בדיסק כלקוח ממה שמכונה מוסיקה קלסית "קלה" (ולדעתי מוטב לכנות - קליטה, מוכרת או מלודית) או מתחום המוסיקה העממית, למשל פרלוד של באך, מחול הונגרי של ברהמס, יצירות לכינור של גאורג בולנג'ר וכו... שפורצל וחבריו מצליחים לעיתים להעניק גם ליצירות חבוטות אלו גוון רענן (למשל, לטעמי, ב'מחול החרבות' של חצ'טוריאן, בהורה רומנית או בפנטסיה על שירי עם רוסיים), אך לפעמים נמצאים גם על סף גלישה למחוזות הקיטש. מה שמפריע לי במיוחד היא העובדה ששפורצל וחבריו בחרו לבצע יצירות קלאסיות שמעצם אופיין כבר מזמינות ביצוע בסגנון צועני (ובחלקם הולחנו מתוך התבססות על מוסיקה עממית). אין בכך רע כמובן, אך לדעתי ביצוע של יצירות מתבקשות פחות מסוג כזה של מוסיקה, היה יוצר עניין רב יותר אצל המאזין ומעמיד בפני המבצעים אתגרים רבים יותר שאם היו עומדים בהם היו יוצרים משהו שונה, חדש.

בקיצור דיסק המתאים בעיקר לחובבי מוסיקה קלאסית "קלה" או לאוהבי הכינור הווירטואוזי.

ההקלטה היא של מופע חי במועדון 'לה פאבריקה' בפראג וכוללת התפרצויות ספונטניות של הקהל, דבר המגביר את האינטימיות מחד גיסא, ומאידך גיסא עלול גם לייגע (בעיקר כשמדובר בסיומם של קטעי הנגינה). איכות ההקלטה טובה. באופן המשקף את אופי הדיסק, צליל הכינור (הכחול!) של שפורצל זוכה כאן להבלטה מסוימת על פני שאר הכלים.

71:27 דקות (כולל רעשי קהל כגון: מחיאות כפיים, תשואות וכיו"ב)

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 7
טיב הביצוע: 8
איכות ההקלטה: 9

Read more...

 יום שני, 23 במרץ 2009

חלום 15.1.2009

אי-אז בחלומי קראתי ספר.
קראתי את ספרו של האנתרופולוג הנודע, אותו אנתרופולוג שכה היטיב לבטא בכתביו את הפרדוקסים הנצחיים של עיסוקו.
את המאמץ הבלתי מסתיים, לנסות ולהשיג את הבלתי אפשרי בעצם, להמחיש לנו את תרבותו של מי ששונה מאיתנו.
ספרו זה עסק בחקר תרבותן של התולעים הרוחשות ברפש.
לצורך כתיבתו בילה שנים רבות לאין ספור מתפלש בין התולעים, קבור באדמה תחת לשדות המוריקים.
בתחילה נרתעתי מלהמשיך ולקרוא, תולעים תמיד עוררו בי נימים של גועל-נפש.
אולם בטרם ייגש לתיאור הרפש ודרכי התנהגותן של התולעים פתח המחבר וצייר את סביבת חייהן: את השמיים הפרושים התכולים והצלולים ואת מרחבי שדות התות המשתרעים תחתם.
ואני, חרף רתיעתי, שקעתי בתיאור היפה ולא חדלתי מלהתאמץ ולקרוא את המשפטים הנפתלים.
עם התקדמות קריאתי, החלו לעלות מן האותיות המנקדות את הדפים הלבנים, כאילו היו הן חריצים שחורים, קצות עלי התות הירוקים בהירים. הם בקעו וצמחו וגדשו את הדף הפתוח למולי עד שנעלם הכתוב והספר הפך למסגרת דקה ולבנה ובתוכה סבך של עלים. העברתי את ידי עליהם. מוצקים היו וגמישים, נעימים למגע ובתוכם אצרו עוד את קרירותו של טל הבוקר.
לא יכולתי להמשיך ולקרוא. סגרתי את הספר דוחס את העלווה הירוקה והמתנתי דקה קצרה. פתחתי את הספר מחדש באותו העמוד. הדף היה נקי מצמחיה כבתחילה. ניסיתי למצוא את המקום בו פסקה קריאתי ורפרפתי בעיני על גבי המשפטים. אולם מיד עם התעמקותי בתיאורים שבו והחלו לצמוח מן האותיות אותם עלים והחלו למלא חלקות של ירוק בדפים הלבנים.
ככל שבקשתי להתקדם בקריאה כן הלך הכתוב ונעלם מעיני.
שבתי וסגרתי את הספר.

Read more...

 יום רביעי, 11 במרץ 2009

על הלאומיות - במוסיקה, בשיר ובסיפור גם

Kronos plays Holmgreen - Pelle Gudmundsen-Holmgreen - Kronos Quartet - Paul Hillier - Danis National Symphony Orchestra/DR - Thomas Dausgaard
DACAPO - 6.220548 - SACD

רבעיית קרונוס ופול הילייר מבצעים יצירות מאת המלחין הסקנדינווי פלה גודמונסן-הולמגרין (נ. 1932)


מלחין המבקש לעסוק בנושא הלאומיות כיצד ינהג?

נדמה לי כי במאה ה-19, עם פריחתה של התנועה הרומנטית, הגיע לשיא מסויים החיבור בין המוסיקה ללאומיות. מצד אחד בקשו מלחינים רבים בני התקופה לבטא ביצירתם את לאומיותם, למשל באמצעות תיאור נופי המולדת או האתוסים הלאומיים בפואמות סימפוניות ואופרות, או על-ידי מחקר של מוסיקה "עממית" - מושג מפוקפק ביסודו, מאחר שבין מוסיקה מולחנת למוסיקה עממית, במיוחד בתחום השירה, היתה תמיד השפעה הדדית ולא פעם מוסיקה שנחשבה עממית בתקופה מסויימת הולחנה בעצם בתקופה קודמת לה. מצד שני המוסיקה היתה כלי שרת בידי התנועות הלאומיות שקמו באותה התקופה בפרקטיקה הלאומית, היא הפכה נגישה לשכבות רחבות יותר באוכלוסיה (הבורגנות) וסיגנונות מוסיקליים מסויימים סווגו כשייכים ללאומים שונים.

אולם כיצד ינהג מלחין בן זמננו בבואו לעסוק בלאומיות?

התפיסה הנאיבית או המגוייסת של הלאומיות בסיגנון המאה ה-19 כבר אינה מקובלת (לפחות על חלקנו), ובמרוצת הדורות התרחשו מספר תהליכים שהעמידו אותה בסימן שאלה: הקמתן של מדינות שעיקר אוכלוסייתם מבוססת על הגירה והנותנות עדיפות לליברליזם על פני הגדרה לאומית, האתגרים שמציבה הגלובליזציה (או כפי שנוהגים לכנות אותה אצלנו - אמריקניזציה) בפני התרבות המקומית ורב-תרבותיות - אוכלוסיות מיעוטים המבקשים לשמור על צביונם התרבותי במדינות שבעבר היו בעלות אוכלוסיה הומוגנית.

למלחין הדני פלה גודמונסן-הולמגרין נקרתה הזדמנות לעסוק בשאלת הלאומיות הדנית בת זמננו. הוא הוזמן להלחין יצירה לפרוייקט של "אגדות סמפוניות" לכבוד יום הולדתו המאתיים של האנס כריסטיאן אנדרסן, בעצמו דמות לאומית (אולי הדמות הלאומית הדנית). התוצאה היא Moving Still - H.C. Andersen 200, יצירה מעניינת המופיעה בדיסק שדלעיל, והמעמידה (כמצויין בחוברת הנלווית לתקליטור) את ההגדרות המקובלות ל'דניות' בסימן שאלה. גודמונסן בחר לעסוק בלאומיות הדנית באמצעים של הנגדה ושל מטאמורפוזות מוסיקליות וזאת במספר רמות התייחסות.

היצירה בנויה משני חלקים מנוגדים ומשלימים באופיים, בהקשרם, בתוכנם, בסגנונם ובמרכיביהם המוסיקלים, כפי שיוסבר להלן, ואפילו ביצועה בדיסק דלעיל מדגיש את המסר המורכב שהמלחין מבקש להעביר בנוגע ללאומיות הדנית. כל אחד משני החלקים נבנה סביב לטקסט מאת אנדרסן, בחירת הטקסטים נעשתה על-ידי המלחין. הטקסטים עוסקים שניהם בלאומיות מנקודת מבט רומנטית של בן המאה ה-19, אך הם שונים מבחינת סוגם ותוכנם.

הטקסט בו עושה הולמגרין שימוש בחלק היצירה הראשון הוא מעין סיפור עתידני קצרצר של אנדרסן בשם 'בעוד אלפי שנים' (צירפתי למטה תרגום שלי ליצירה). הסיפור, מעניין ככל שיהיה, מצומצם לתימה מרכזית אחת - תיירים אמריקאים נמרצים אך שטחיים המבקרים את שרידיה של אירופה ומאמינים כי הצליחו להכיל את כל תרבותה בתום סיור של שבוע ימים. אנדרסן אינו מתגלה כאן כז'ול-וורן שני (למרות מספר תחזיות שלו שהתממשו - גם אם התרחשו במציאות בתוך פחות ממאה שנה ולא לאחר אלפי שנים), אך הוא מאפשר להולמגרין למפות את המתח שבין הגלובליזציה ללאומיות. הניגוד מודגש כי הסיפור, יותר משהוא חוזה את עתיד הלאומיות האירופית, מדגיש בעצם את תפישת הלאומיות הרומנטית של המאה ה-19. לפי תפישה זו הלאומיות היא סטטית בעיקרה - ישן יוצא בפני חדש. אמריקה היא התרבות החדשה שמאפיינת אותה המודרניות עצמה ואירופה על לאומיה השונים היא שרידים מתפוררים לעבר מפואר. אנדרסן, בן המאה ה-19, לא חזה (ואולי לא יכול היה, מעצם תפישתו הסטטית את מושג הלאומיות) מצב בו התרבות האירופית והתרבות האמריקאית ישכילו להתפתח יחדיו תוך השפעה הדדית ולשרוד שתיהן כשתי תרבויות מודרניות. יחד עם זאת דווקא הצגה קיצונית כזו מדגישה את המתח שבין התרבות הגלובלית (אמריקאית) ללאומיות כאשר אנו מטילים אותו בגרסתו העכשווית על בורותם ויחסם של האמריקאים הצעירים לאירופה השוקעת כפי שהם מצטיירים בסיפור.

אותו מתח רעיוני מתבטא גם בייצוג המוסיקלי של הסיפור. את האמריקאים הצעירים מיצגת ביצירה של הולמגרין מוסיקה שהיא מעין הומאז למלחינים מינימליסטים אמריקאים (סגנון שהולמגרין עצמו הושפע ממנו בתקופה מוקדמת יותר). מוסיקה קצבית החוזרת על עצמה, בעלת גוון מכאני (המייצג את מכונות הקיטור המעופפות, היתרון הטכנולוגי, של האמריקאים הצעירים בסיפור), מבוצעת בידי רבעיית מיתרים העושה שימוש בקולות מוקלטים. לעומת ייצוג זה, אירופה השוקעת מיוצגת באמצעות דקלום של הסיפור עצמו. הסיפור מוקרא בפי קריין - כאן מדובר בקול אנושי ולא מכאני, בקצב איטי המתנגן בתאטרליות כסיפור אגדה.

המתח נשמר, גם אם בצורה רופפת יותר, בהקשר הכללי של ביצוע היצירה - הסיפור עצמו מסופר באנגלית (ולא במקור הדני) והרבעייה המבצעת היא רבעייה אמריקאית - רבעיית קרונוס שבעצמה מתמחה בביצוע של מוסיקה אמריקאית מודרנית (לא רק). כלומר יש כאן סיפור דני בשפתם של האמריקאים הצעירים ויצירה מוסיקלית של מלחין דני המבוצעת על-ידי מוסיקאים שאינם דנים.

בחלקה השני של היצירה משתמש הולמגרין בטקסט מפורסם יותר של אנדרסן, הפעם בשיר (שבחוברת המצורפת לתקליטור מצויין שהוא מעין המנון לא רשמי של דנמרק) - 'בדנמרק נולדתי'. בניגוד לשימוש בסיפור העתידני בחלק היצירה הראשון, הרי שהשיר מייצג המשכיות ומסורת (השיר הולחן בעבר על ידי שורה של מלחינים ובהם קארל נילסן). השיר הוא אינטימי יותר, הוא מתאר את דנמרק (ולא את אירופה כולה), נופיה ואת יחס המחבר (או המבצע) אליה.

השיר מושר ללחן מקורי של הולמגרין המזכיר לי מוסיקה "עממית", שהיא בתחילתה רגועה (בניגוד למוסיקה הקצבית בחלק הראשון). בהערת אגב אציין כי השיר נשמע לי יפה כל-כך עד כי רציתי להיעשות, ולו לרגע אחד, דני בעצמי. עם התמשכות הביצוע עובר הלחן מטאמורפוזות המציינות את מצבה המשתנה של החברה הדנית העכשווית. הוא הופך בחלקים מסויימים לאירוני ומוקצן יותר, הופך לפתע למנגינה בסגנון רגטיים (שוב השפעות הגלובליזציה) ואז משתנה למוסיקה בסגנון ערבי (ביטוי אולי לאוכלוסיות מהגרים בדנמרק). אולם אף אחת משפע הווריאציות הללו אינה פוגמת בהמשכיות היצירה או ביופי השיר. בניגוד לתפישה הסטטית הנוקשה של הלאומיות בחלקה הראשון של היצירה כאן מוצגת הלאומיות הדנית (האירופית) כגמישה וכמישתנה בעקבות השפעות פנימיות וחיצוניות.

השיר מבוצע במקור הדני שלו (דבר המנוגד לשפה האנגלית אליה מתורגם הסיפור בחלק הראשון, ומגביר את האינטימיות של השיר). אולם גם כאן יש לזכור כי המבצעים הם אמריקאים וכי הקריין, פול הילייר, הוא אנגלי במקורו (וכפי שמצויין בחוברת הנלוויית, מאזינים דנים יזהו בודאי על-פי מבטאו כי אינו דני מלידה). כך, גם בהקשר הביצוע, מדגישה יצירתו של הולמגרין דרך השיר, הלאומי כל כך הזה, במובן הרומנטי של המושג, השפעות גלובליות והשפעות של הגירה על התרבות הדנית (השפעות שאינן מזיקות דווקא).

באופן כללי היצירה נשמעת לי מורכבת, מעניינת, מקורית ומהנה והיא מצאה חן בעיני.

עוד בדיסק 'קונצ'רטו גרוסו', יצירה לרבעיית מיתרים ולתזמורת. היצירה מורכבת, מעניינת (גם בשמיעה חוזרת) ומשעשעת לפרקים. היא מהווה לדברי המלחין מעין התכתבות עם הקונצ'רטו גרוסו ההיסטורי מתקופת הבארוק. לי היא הזכירה יצירות של מסיין ולוק פרארי. אחרונה יצירה קצרה בשם Last Ground לרביעיית מיתרים ולסרט הקלטה ובו מוקלטים רחשי האוקינוס. ז'אנר זה של שילוב קולות מוקלטים עם נגינה יכול להיות נהדר במיטבו, אולם לאוזני הבלתי מוסיקליות בעליל לא נשמע כי יצירתו של הולמגרין מוסיפה לו משהו, בבחינת 'בסרט (ההקלטה) הזה כבר היינו'.

הביצוע של כל היצירות בידי רבעיית קרונוס, המתמחה ברפרטואר מסוג זה, יפה מאוד (כולל זה של הקונצ'רטו גרוסו שהוקלט בהופעה חיה). גם המשתתפים האחרים, פול הילייר הוותיק והתזמורת הסימפונית הלאומית הדנית מבצעים את תפקידם היטב. ההקלטה איכותית.

66:57 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 8
טיב הביצוע: 10
איכות ההקלטה: 10


בעוד אלפי שנים / הנס כריסטיאן אנדרסן (1805-1875)

כן, הם יבואו בעוד אלפי שנים על כנפי קיטור, דרך האוויר, מעל לאוקיאנוס! האמריקאים הצעירים יבקרו את אירופה הזקנה. הם באים אל המונומנטים שכאן, אל הערים השוקעות, כפי שאנו כיום מבקרים את ההדר המתפורר של דרום-מזרח אסיה. בעוד אלפי שנים הם יבואו!

התמזה, הדנובה, הריין עודם זורמים. מון-בלאן עומד, שלג על פסגתו. הזוהר הצפוני עדין זורח מעל לארצות הצפון, בעוד שדורות על דורות כבר הפכו לאבק. השמות הגדולים של היום כבר נשכחו כשמם של אלה השקועים בשינה תחת התל עליו יושב סוחר התבואה העשיר ומשקיף אל שדות הדגן אשר לו, הפרושים הרחק, מתנועעים ברוח. 'לאירופה!', קוראים האמריקאים הצעירים, 'אל ארץ אבותינו, ארץ הזיכרון המתוק והפנטסיה, אירופה!'.

ספינת האוויר מגיעה, גדושת אנשים, מאחר שכך מהיר יותר מאשר בדרך הים. הכבל האלקטרו-מגנטי שתחת לאוקיאנוס כבר העביר מברק אודות גודלה של שיירת האוויר. אירופה מתגלה, זהו חופה של אירלנד, אולם הנוסעים ישנים עדין, הם יקיצו משנתם כאשר יהיו מעל אנגליה. כאן הם דורכים לראשונה ב'ארצו של שייקספיר' – כפי שהיא מכונה בפיהם של בני התרבות; 'ארץ המכונות' או 'ארץ הפוליטיקה' כפי שמכנים אותה אחרים.

שהייה של יום אחד שלם, זמן כה רב יכול הדור העסוק הזה להקדיש לגדולתן של אנגליה וסקוטלנד.

ממשיכים הלאה, מתחת לקרקע דרך מנהרת התעלה אל צרפת, ארצם של קארל הגדול ונפוליאון. מולייר מוזכר בפיהם של המשכילים שביניהם המצויים באסכולות, הקלאסית והרומנטית, של העידנים הרחוקים ההם. הם מריעים לגיבורים, משוררים ואנשי מדע, שעדין אינם ידועים בזמננו אנו ואשר ייוולדו מאוחר יותר באותו אגן ניקוז של אירופה: פריז!

ספינת הקיטור של האוויר, תטוס מעל הארץ ממנה הפליג קולומבוס, שם נולד קורטז ובה שר קלדרון את מחזותיו בחריזה מהדהדת. עלמות טובות מראה עודן שוכנות ויולדות באותם עמקים מלבלבים; שירים עתיקי יומין עודם מזכירים את אל-סיד ואלהמברה.

ואז דרך האוויר, מעבר לים, לאיטליה, שם עמדה פעם רומא העתיקה והנצחית. היא נמחתה מהנוף. מחוז קמפניה הוא כעת מדבר. קיר בודד, הרוס, מוצג כשריד מכנסיית פטרוס הקדוש, אולם קיים ספק באשר למקוריותו.

הלאה ליוון, לישון לילה אחד במלון יוקרה על פסגת האולימפוס, רק בכדי שיוכלו לומר שהיו שם. וממשיכים לנוע אל הבוספורוס, לנוח שם מספר שעות ולהביט על המקום בו שכנה בעבר ביזנטיון; דייגים עניים עדין פורשים את רשתותיהם היכן שניצבו, כך האגדות מספרות, גני ההרמון בימי התורכים.

מעל לשרידי ערים אדירות לאורך הדנובה הגדולה, ערים שאנו בימינו איננו מכירים עדין, הם מרחפים – לעיתים נוחתים כאן ושם, בין שרידי העשירות שבהן שעודן עתידות להיבנות, ואז שוב ממריאה השיירה האווירית אל-על.

שם מתחת – גרמניה, זו שהייתה מרושתת בצפיפות במסילות ברזל ותעלות – מחוזות בהם נאם לותר, שר גתה ומוצרט אחז בשרביט המוסיקה! הם קוראים בשמם של אנשים דגולים, אנשי מדע ואומנות, שמות שלנו עדין אינם אומרים דבר.

יום אחד מוקדש לגרמניה ואחד לכל האזור הנורדי, לארצות אבותיהם של אורסטד ושל ליניאוס ולנורבגיה ארצם של הגיבורים הקדומים ושל אנשי הצפון הצעירים. באיסלנד מבקרים בדרך חזרה הביתה; הגייזרים כבר אינם מתפרצים, הר הגעש הקלא כבוי; אך האי עדין ניצב כסלע איתן בלב הים הגועש - עדות לסאגות הנצחיות!

'באירופה יש הרבה לראות!' אומרים האמריקאים הצעירים, 'וראינו אותה בשמונה ימים, דבר אפשרי בהחלט, ממש כפי שטען הנוסע הגדול' (ששמו ידוע רק לבני זמנו העתידיים) 'בחיבורו המפורסם: לראות את אירופה בשמונה ימים'.

(חובר ב-1853)

חלקה הראשון של היצירה Moving Still - לראות את אירופה ב-8 ימים


חלקה השני של היצירה Moving Still - בדנמרק נולדתי

Read more...

 יום שני, 23 בפברואר 2009

היפים והנאהבים

Beloved & Beautiful - Meine Freundin, du bist schön - The Netherlands Bach Society - Jos van Veldhoven - Johannette Zomer - Antoinette Lohmann
Channel Classics - CCS-SA-27308 - SACD

היפים והנאהבים - הינך יפה רעייתי - אגודת באך ההולנדית - יוס ואן ולדהובן - יוהנטה זומר - אנטונט לוהמן


נחמד לפתוח את הבלוג במצב-רוח לאהבה עם פוסט ביקורת על דיסק נהדר מבית היוצר של Channel Classics.
בחרתי בו במקרה לאחר שזכיתי בהגרלה באתר האינטרנט שלהם והוא התברר כהפתעה נעימה, אפילו נעימה מאוד.
בדיסק שלוש יצירות (של מלחינים מהבארוק הגרמני המוקדם) שהמשותף להן הוא שימוש בפסוקים מתוך 'שיר השירים' וכתוספת קנטטת חתונה קצרצרה מאת יוהן סבסטיאן באך.
כל היצירות נהדרות והביצוע של 'אגודת באך ההולנדית', בהובלת יוס ואן ולדהובן, מצויין.
במיוחד בולטת הקנטטה 'הינך יפה רעייתי' מאת יוהן כריסטוף באך (1642-1702), דודו של באך הידוע, ובה פנינה אמיתית - האריה 'אני לדודי ודודי לי' בשירתה של הסופראן יוהנטה זומר ובנגינתה של הכנרת אנטונט לוהמן.
זומר, אחת הסופראניות הבולטות כיום (לפחות מבחינת הכמות אם לשפוט על-פי עשרות ההקלטות שנטלה בהן חלק בעשור האחרון) שרה היטב ומצטיירת כ"חולת אהבה" אמיתית, הכנרת לוהמן מפליאה ללווותה בנגינה כובשת.
ההקלטה טובה ומאוזנת. בקיצור, דיסק מומלץ ביותר.

61:53 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 10
טיב הביצוע: 10
איכות ההקלטה: 9

Read more...