על הלאומיות - במוסיקה, בשיר ובסיפור גם

Kronos plays Holmgreen - Pelle Gudmundsen-Holmgreen - Kronos Quartet - Paul Hillier - Danis National Symphony Orchestra/DR - Thomas Dausgaard

DACAPO - 6.220548 - SACD

רבעיית קרונוס ופול הילייר מבצעים יצירות מאת המלחין הסקנדינווי פלה גודמונסן-הולמגרין (נ. 1932)

מלחין המבקש לעסוק בנושא הלאומיות כיצד ינהג?

נדמה לי כי במאה ה-19, עם פריחתה של התנועה הרומנטית, הגיע לשיא מסויים החיבור בין המוסיקה ללאומיות. מצד אחד בקשו מלחינים רבים בני התקופה לבטא ביצירתם את לאומיותם, למשל באמצעות תיאור נופי המולדת או האתוסים הלאומיים בפואמות סימפוניות ואופרות, או על-ידי מחקר של מוסיקה "עממית" - מושג מפוקפק ביסודו, מאחר שבין מוסיקה מולחנת למוסיקה עממית, במיוחד בתחום השירה, היתה תמיד השפעה הדדית ולא פעם מוסיקה שנחשבה עממית בתקופה מסויימת הולחנה בעצם בתקופה קודמת לה. מצד שני המוסיקה היתה כלי שרת בידי התנועות הלאומיות שקמו באותה התקופה בפרקטיקה הלאומית, היא הפכה נגישה לשכבות רחבות יותר באוכלוסיה (הבורגנות) וסיגנונות מוסיקליים מסויימים סווגו כשייכים ללאומים שונים.

אולם כיצד ינהג מלחין בן זמננו בבואו לעסוק בלאומיות?

התפיסה הנאיבית או המגוייסת של הלאומיות בסיגנון המאה ה-19 כבר אינה מקובלת (לפחות על חלקנו), ובמרוצת הדורות התרחשו מספר תהליכים שהעמידו אותה בסימן שאלה: הקמתן של מדינות שעיקר אוכלוסייתם מבוססת על הגירה והנותנות עדיפות לליברליזם על פני הגדרה לאומית, האתגרים שמציבה הגלובליזציה (או כפי שנוהגים לכנות אותה אצלנו - אמריקניזציה) בפני התרבות המקומית ורב-תרבותיות - אוכלוסיות מיעוטים המבקשים לשמור על צביונם התרבותי במדינות שבעבר היו בעלות אוכלוסיה הומוגנית.

למלחין הדני פלה גודמונסן-הולמגרין נקרתה הזדמנות לעסוק בשאלת הלאומיות הדנית בת זמננו. הוא הוזמן להלחין יצירה לפרוייקט של "אגדות סמפוניות" לכבוד יום הולדתו המאתיים של האנס כריסטיאן אנדרסן, בעצמו דמות לאומית (אולי הדמות הלאומית הדנית). התוצאה היא Moving Still - H.C. Andersen 200, יצירה מעניינת המופיעה בדיסק שדלעיל, והמעמידה (כמצויין בחוברת הנלווית לתקליטור) את ההגדרות המקובלות ל'דניות' בסימן שאלה. גודמונסן בחר לעסוק בלאומיות הדנית באמצעים של הנגדה ושל מטאמורפוזות מוסיקליות וזאת במספר רמות התייחסות.

היצירה בנויה משני חלקים מנוגדים ומשלימים באופיים, בהקשרם, בתוכנם, בסגנונם ובמרכיביהם המוסיקלים, כפי שיוסבר להלן, ואפילו ביצועה בדיסק דלעיל מדגיש את המסר המורכב שהמלחין מבקש להעביר בנוגע ללאומיות הדנית. כל אחד משני החלקים נבנה סביב לטקסט מאת אנדרסן, בחירת הטקסטים נעשתה על-ידי המלחין. הטקסטים עוסקים שניהם בלאומיות מנקודת מבט רומנטית של בן המאה ה-19, אך הם שונים מבחינת סוגם ותוכנם.

הטקסט בו עושה הולמגרין שימוש בחלק היצירה הראשון הוא מעין סיפור עתידני קצרצר של אנדרסן בשם 'בעוד אלפי שנים' (צירפתי למטה תרגום שלי ליצירה). הסיפור, מעניין ככל שיהיה, מצומצם לתימה מרכזית אחת - תיירים אמריקאים נמרצים אך שטחיים המבקרים את שרידיה של אירופה ומאמינים כי הצליחו להכיל את כל תרבותה בתום סיור של שבוע ימים. אנדרסן אינו מתגלה כאן כז'ול-וורן שני (למרות מספר תחזיות שלו שהתממשו - גם אם התרחשו במציאות בתוך פחות ממאה שנה ולא לאחר אלפי שנים), אך הוא מאפשר להולמגרין למפות את המתח שבין הגלובליזציה ללאומיות. הניגוד מודגש כי הסיפור, יותר משהוא חוזה את עתיד הלאומיות האירופית, מדגיש בעצם את תפישת הלאומיות הרומנטית של המאה ה-19. לפי תפישה זו הלאומיות היא סטטית בעיקרה - ישן יוצא בפני חדש. אמריקה היא התרבות החדשה שמאפיינת אותה המודרניות עצמה ואירופה על לאומיה השונים היא שרידים מתפוררים לעבר מפואר. אנדרסן, בן המאה ה-19, לא חזה (ואולי לא יכול היה, מעצם תפישתו הסטטית את מושג הלאומיות) מצב בו התרבות האירופית והתרבות האמריקאית ישכילו להתפתח יחדיו תוך השפעה הדדית ולשרוד שתיהן כשתי תרבויות מודרניות. יחד עם זאת דווקא הצגה קיצונית כזו מדגישה את המתח שבין התרבות הגלובלית (אמריקאית) ללאומיות כאשר אנו מטילים אותו בגרסתו העכשווית על בורותם ויחסם של האמריקאים הצעירים לאירופה השוקעת כפי שהם מצטיירים בסיפור.

אותו מתח רעיוני מתבטא גם בייצוג המוסיקלי של הסיפור. את האמריקאים הצעירים מיצגת ביצירה של הולמגרין מוסיקה שהיא מעין הומאז למלחינים מינימליסטים אמריקאים (סגנון שהולמגרין עצמו הושפע ממנו בתקופה מוקדמת יותר). מוסיקה קצבית החוזרת על עצמה, בעלת גוון מכאני (המייצג את מכונות הקיטור המעופפות, היתרון הטכנולוגי, של האמריקאים הצעירים בסיפור), מבוצעת בידי רבעיית מיתרים העושה שימוש בקולות מוקלטים. לעומת ייצוג זה, אירופה השוקעת מיוצגת באמצעות דקלום של הסיפור עצמו. הסיפור מוקרא בפי קריין - כאן מדובר בקול אנושי ולא מכאני, בקצב איטי המתנגן בתאטרליות כסיפור אגדה.

המתח נשמר, גם אם בצורה רופפת יותר, בהקשר הכללי של ביצוע היצירה - הסיפור עצמו מסופר באנגלית (ולא במקור הדני) והרבעייה המבצעת היא רבעייה אמריקאית - רבעיית קרונוס שבעצמה מתמחה בביצוע של מוסיקה אמריקאית מודרנית (לא רק). כלומר יש כאן סיפור דני בשפתם של האמריקאים הצעירים ויצירה מוסיקלית של מלחין דני המבוצעת על-ידי מוסיקאים שאינם דנים.

בחלקה השני של היצירה משתמש הולמגרין בטקסט מפורסם יותר של אנדרסן, הפעם בשיר (שבחוברת המצורפת לתקליטור מצויין שהוא מעין המנון לא רשמי של דנמרק) - 'בדנמרק נולדתי'. בניגוד לשימוש בסיפור העתידני בחלק היצירה הראשון, הרי שהשיר מייצג המשכיות ומסורת (השיר הולחן בעבר על ידי שורה של מלחינים ובהם קארל נילסן). השיר הוא אינטימי יותר, הוא מתאר את דנמרק (ולא את אירופה כולה), נופיה ואת יחס המחבר (או המבצע) אליה.

השיר מושר ללחן מקורי של הולמגרין המזכיר לי מוסיקה "עממית", שהיא בתחילתה רגועה (בניגוד למוסיקה הקצבית בחלק הראשון). בהערת אגב אציין כי השיר נשמע לי יפה כל-כך עד כי רציתי להיעשות, ולו לרגע אחד, דני בעצמי. עם התמשכות הביצוע עובר הלחן מטאמורפוזות המציינות את מצבה המשתנה של החברה הדנית העכשווית. הוא הופך בחלקים מסויימים לאירוני ומוקצן יותר, הופך לפתע למנגינה בסגנון רגטיים (שוב השפעות הגלובליזציה) ואז משתנה למוסיקה בסגנון ערבי (ביטוי אולי לאוכלוסיות מהגרים בדנמרק). אולם אף אחת משפע הווריאציות הללו אינה פוגמת בהמשכיות היצירה או ביופי השיר. בניגוד לתפישה הסטטית הנוקשה של הלאומיות בחלקה הראשון של היצירה כאן מוצגת הלאומיות הדנית (האירופית) כגמישה וכמישתנה בעקבות השפעות פנימיות וחיצוניות.

השיר מבוצע במקור הדני שלו (דבר המנוגד לשפה האנגלית אליה מתורגם הסיפור בחלק הראשון, ומגביר את האינטימיות של השיר). אולם גם כאן יש לזכור כי המבצעים הם אמריקאים וכי הקריין, פול הילייר, הוא אנגלי במקורו (וכפי שמצויין בחוברת הנלוויית, מאזינים דנים יזהו בודאי על-פי מבטאו כי אינו דני מלידה). כך, גם בהקשר הביצוע, מדגישה יצירתו של הולמגרין דרך השיר, הלאומי כל כך הזה, במובן הרומנטי של המושג, השפעות גלובליות והשפעות של הגירה על התרבות הדנית (השפעות שאינן מזיקות דווקא).

באופן כללי היצירה נשמעת לי מורכבת, מעניינת, מקורית ומהנה והיא מצאה חן בעיני.

עוד בדיסק 'קונצ'רטו גרוסו', יצירה לרבעיית מיתרים ולתזמורת. היצירה מורכבת, מעניינת (גם בשמיעה חוזרת) ומשעשעת לפרקים. היא מהווה לדברי המלחין מעין התכתבות עם הקונצ'רטו גרוסו ההיסטורי מתקופת הבארוק. לי היא הזכירה יצירות של מסיין ולוק פרארי. אחרונה יצירה קצרה בשם Last Ground לרביעיית מיתרים ולסרט הקלטה ובו מוקלטים רחשי האוקינוס. ז'אנר זה של שילוב קולות מוקלטים עם נגינה יכול להיות נהדר במיטבו, אולם לאוזני הבלתי מוסיקליות בעליל לא נשמע כי יצירתו של הולמגרין מוסיפה לו משהו, בבחינת 'בסרט (ההקלטה) הזה כבר היינו'.

הביצוע של כל היצירות בידי רבעיית קרונוס, המתמחה ברפרטואר מסוג זה, יפה מאוד (כולל זה של הקונצ'רטו גרוסו שהוקלט בהופעה חיה). גם המשתתפים האחרים, פול הילייר הוותיק והתזמורת הסימפונית הלאומית הדנית מבצעים את תפקידם היטב. ההקלטה איכותית.

66:57 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן: 8
טיב הביצוע: 10
איכות ההקלטה: 10

בעוד אלפי שנים / הנס כריסטיאן אנדרסן (1805-1875)

כן, הם יבואו בעוד אלפי שנים על כנפי קיטור, דרך האוויר, מעל לאוקיאנוס! האמריקאים הצעירים יבקרו את אירופה הזקנה. הם באים אל המונומנטים שכאן, אל הערים השוקעות, כפי שאנו כיום מבקרים את ההדר המתפורר של דרום-מזרח אסיה. בעוד אלפי שנים הם יבואו!

התמזה, הדנובה, הריין עודם זורמים. מון-בלאן עומד, שלג על פסגתו. הזוהר הצפוני עדין זורח מעל לארצות הצפון, בעוד שדורות על דורות כבר הפכו לאבק. השמות הגדולים של היום כבר נשכחו כשמם של אלה השקועים בשינה תחת התל עליו יושב סוחר התבואה העשיר ומשקיף אל שדות הדגן אשר לו, הפרושים הרחק, מתנועעים ברוח. 'לאירופה!', קוראים האמריקאים הצעירים, 'אל ארץ אבותינו, ארץ הזיכרון המתוק והפנטסיה, אירופה!'.

ספינת האוויר מגיעה, גדושת אנשים, מאחר שכך מהיר יותר מאשר בדרך הים. הכבל האלקטרו-מגנטי שתחת לאוקיאנוס כבר העביר מברק אודות גודלה של שיירת האוויר. אירופה מתגלה, זהו חופה של אירלנד, אולם הנוסעים ישנים עדין, הם יקיצו משנתם כאשר יהיו מעל אנגליה. כאן הם דורכים לראשונה ב'ארצו של שייקספיר' – כפי שהיא מכונה בפיהם של בני התרבות; 'ארץ המכונות' או 'ארץ הפוליטיקה' כפי שמכנים אותה אחרים.

שהייה של יום אחד שלם, זמן כה רב יכול הדור העסוק הזה להקדיש לגדולתן של אנגליה וסקוטלנד.

ממשיכים הלאה, מתחת לקרקע דרך מנהרת התעלה אל צרפת, ארצם של קארל הגדול ונפוליאון. מולייר מוזכר בפיהם של המשכילים שביניהם המצויים באסכולות, הקלאסית והרומנטית, של העידנים הרחוקים ההם. הם מריעים לגיבורים, משוררים ואנשי מדע, שעדין אינם ידועים בזמננו אנו ואשר ייוולדו מאוחר יותר באותו אגן ניקוז של אירופה: פריז!

ספינת הקיטור של האוויר, תטוס מעל הארץ ממנה הפליג קולומבוס, שם נולד קורטז ובה שר קלדרון את מחזותיו בחריזה מהדהדת. עלמות טובות מראה עודן שוכנות ויולדות באותם עמקים מלבלבים; שירים עתיקי יומין עודם מזכירים את אל-סיד ואלהמברה.

ואז דרך האוויר, מעבר לים, לאיטליה, שם עמדה פעם רומא העתיקה והנצחית. היא נמחתה מהנוף. מחוז קמפניה הוא כעת מדבר. קיר בודד, הרוס, מוצג כשריד מכנסיית פטרוס הקדוש, אולם קיים ספק באשר למקוריותו.

הלאה ליוון, לישון לילה אחד במלון יוקרה על פסגת האולימפוס, רק בכדי שיוכלו לומר שהיו שם. וממשיכים לנוע אל הבוספורוס, לנוח שם מספר שעות ולהביט על המקום בו שכנה בעבר ביזנטיון; דייגים עניים עדין פורשים את רשתותיהם היכן שניצבו, כך האגדות מספרות, גני ההרמון בימי התורכים.

מעל לשרידי ערים אדירות לאורך הדנובה הגדולה, ערים שאנו בימינו איננו מכירים עדין, הם מרחפים – לעיתים נוחתים כאן ושם, בין שרידי העשירות שבהן שעודן עתידות להיבנות, ואז שוב ממריאה השיירה האווירית אל-על.

שם מתחת – גרמניה, זו שהייתה מרושתת בצפיפות במסילות ברזל ותעלות – מחוזות בהם נאם לותר, שר גתה ומוצרט אחז בשרביט המוסיקה! הם קוראים בשמם של אנשים דגולים, אנשי מדע ואומנות, שמות שלנו עדין אינם אומרים דבר.

יום אחד מוקדש לגרמניה ואחד לכל האזור הנורדי, לארצות אבותיהם של אורסטד ושל ליניאוס ולנורבגיה ארצם של הגיבורים הקדומים ושל אנשי הצפון הצעירים. באיסלנד מבקרים בדרך חזרה הביתה; הגייזרים כבר אינם מתפרצים, הר הגעש הקלא כבוי; אך האי עדין ניצב כסלע איתן בלב הים הגועש - עדות לסאגות הנצחיות!

'באירופה יש הרבה לראות!' אומרים האמריקאים הצעירים, 'וראינו אותה בשמונה ימים, דבר אפשרי בהחלט, ממש כפי שטען הנוסע הגדול' (ששמו ידוע רק לבני זמנו העתידיים) 'בחיבורו המפורסם: לראות את אירופה בשמונה ימים'.

(חובר ב-1853)

חלקה הראשון של היצירה Moving Still - לראות את אירופה ב-8 ימים


חלקה השני של היצירה Moving Still - בדנמרק נולדתי