חלום 15.1.2009

אי-אז בחלומי קראתי ספר.
קראתי את ספרו של האנתרופולוג הנודע, אותו אנתרופולוג שכה היטיב לבטא בכתביו את הפרדוקסים הנצחיים של עיסוקו.
את המאמץ הבלתי מסתיים, לנסות ולהשיג את הבלתי אפשרי בעצם, להמחיש לנו את תרבותו של מי ששונה מאיתנו.
ספרו זה עסק בחקר תרבותן של התולעים הרוחשות ברפש.
לצורך כתיבתו בילה שנים רבות לאין ספור מתפלש בין התולעים, קבור באדמה תחת לשדות המוריקים.
בתחילה נרתעתי מלהמשיך ולקרוא, תולעים תמיד עוררו בי נימים של גועל-נפש.
אולם בטרם ייגש לתיאור הרפש ודרכי התנהגותן של התולעים פתח המחבר וצייר את סביבת חייהן: את השמיים הפרושים התכולים והצלולים ואת מרחבי שדות התות המשתרעים תחתם.
ואני, חרף רתיעתי, שקעתי בתיאור היפה ולא חדלתי מלהתאמץ ולקרוא את המשפטים הנפתלים.
עם התקדמות קריאתי, החלו לעלות מן האותיות המנקדות את הדפים הלבנים, כאילו היו הן חריצים שחורים, קצות עלי התות הירוקים בהירים. הם בקעו וצמחו וגדשו את הדף הפתוח למולי עד שנעלם הכתוב והספר הפך למסגרת דקה ולבנה ובתוכה סבך של עלים. העברתי את ידי עליהם. מוצקים היו וגמישים, נעימים למגע ובתוכם אצרו עוד את קרירותו של טל הבוקר.
לא יכולתי להמשיך ולקרוא. סגרתי את הספר דוחס את העלווה הירוקה והמתנתי דקה קצרה. פתחתי את הספר מחדש באותו העמוד. הדף היה נקי מצמחיה כבתחילה. ניסיתי למצוא את המקום בו פסקה קריאתי ורפרפתי בעיני על גבי המשפטים. אולם מיד עם התעמקותי בתיאורים שבו והחלו לצמוח מן האותיות אותם עלים והחלו למלא חלקות של ירוק בדפים הלבנים.
ככל שבקשתי להתקדם בקריאה כן הלך הכתוב ונעלם מעיני.

שבתי וסגרתי את הספר.