טוֹב עִוָּרוֹן, עֵינַי

טוֹב עִוָּרוֹן, עֵינַי, רְאוּת תַּרְמִית,
דֹּמִי לָשׁוֹן, מֵרוּחַ חֲנֵפִים,
לֵב הִבָּקַע, דַּמֵּם, כִּי אֵין תָּכְנִית,
תַּכְרִית הֲפַכְפָּכוּת מֵאֲנָשִׁים.

וְאִם אָזְנֵי כָּזָב, רָצֵי לִבְּךָ,
בִּשְּׂרוּ הֵן לְרֹאשְׁךָ הֶשֵּׂג תִּקְוָה,
חֵרֵשׁ, הַשֵּׁמַע עֵד, חָרָשׁ שָׂמְךָ,
כֵּנוּת אֵין בַּחֲרֹשֶׁת אַהֲבָה,

קֵרֵחַ רַק מִי שֶׁגָּלוּי מֹחוֹ
חִבָּה יֵדַע אַךְ מִי שֶׁבַּמֵתִים
גְּמוּל אוֹהֵב, עָמָל כְּרֹב טָרְחוֹ,
אַשְׁפַּת אָהוּב זָהָב; חִצָּיו סִיגִים.

נִדְהַם צוֹפֶה, גּוּפִי לִי מְסָרֵב,
אֱמֶת הוּא חֲלוֹמִי, אַךְ עוֹד אוהֵב.

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השני (1600)

(תרגום שלי מאנגלית)

הערות המתרגם

ש' 2- Be dumb … winds – לצורך שמירה על המשקל נאלצתי לקצר. התרגום המלא הנו: דֹּמִי לָשׁוֹן (שחצנית), (מילים/דיבור הן רק) רוּחַ חֲנֵפִים

ש' 7,8 – בשתי השורות ניתן למצוא כפל משמעות. המילה "art" משמעותה, בין השאר, "אֻמנות", "מיומנות" או "ידע נרכש" אך גם "נכלוליות", "ערמומיות" ו"דברי רמיה". המילה "plain" משמעותה "פשטות" אך גם "כנות" ו"דיבור ישר ומובן". הדובר מכריז כי הוא חרש, חרשות שנרכשה באופן מלאכותי ולא טבעי – שנגרמה בידי אֻמנות. לאחר מכן מוסיף הדובר ומבאר, כבדרך אגב, כי האהבה הינה אֻמנות חסרת פשטות ובכך רומז כי הוא חרש בשל חוסר הכנות שבדברי אהבה.

שתי המשמעויות הן אם כך: א. חרשות שנגרמה באופן מלאכותי, אהבה שהיא אֻמנות שאין בה פשטות. ב. חרשות שהיא לקח נלמד ממעשה רמיה ערמומי, דהיינו האהבה, שהיא ערמומיות חסרת כנות.

בנוסף יש בשורה הראשונה כפל צליל – המילה "art" מופיעה פעמיים. פעם אחת במובן של אֻמנות וקודם לכן בשימושה כפועל "היות" לגוף שני הווה, "הנך" (באנגלית מודרנית משתמשים ב- "are").

אני בחרתי לתרגם "art" תוך שימוש בשורש ח.ר.ש במובן של: חָרָשׁ, חֲרֹשֶׁת. מלבד הסיוע בחריזה, שמרתי בכך על כפל הצליל בשל הדמיון למילה "חֵרֵשׁ". וגם רמזתי לשימוש אחר של השורש: חָרַשׁ מְזִמּוֹת, ובכך אולי שימרתי משהו מכפל המשמעות המקורי.

ש' 9 – brains – באנגלית אליזבטאנית משמעותו, אם באופן ליטראלי ואם מטאפורי, "מוח", בהתיחסות לאיבר עצמו. המשמעות של "שכל", "חוכמה" או "שימוש בחשיבה בצורה חכמה" הוא מאוחר יותר.

ש' 11 - labors for his pains – גם כאן יש כפל משמעות. המילה "pains" משמעותה "טירחה" אך גם "כאבים"; המילה "labors" משמעותה "לעמול" אך גם "לידה". מכאן המשמעות יכולה להיות: א. שכר הטרחה הוא עמל נוסף ומכאן חוסר התוחלת שבאהבה ב. כאבי האהבה מביאים לידי כאב נוסף, כאב הלידה.

המקור:

Praise blindness' eyes

Praise blindness' eyes, for seeing is deceit,
Be dumb vain tongue, words are but flatt'ring winds,
Break heart and bleed for there is no receipt,
To purge inconstancy from most men's minds.

And if thine ears, false Heralds to thy heart,
Convey unto thy head hopes to obtain,
Then tell thy hearing thou art deaf by art,
Now love is art that wanted to be plain,

Now none is bald except they see his brains
Affection is not known till one be dead
Reward for love are labors for his pains,
Love's quiver made of gold, his shafts of lead.

And so I watched amazed and could not move,
I know my dream was true, and yet I love.

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...

מַה הִפְעִים עַד בְּלוֹת

מַה הִפְעִים עַד בְּלוֹת
מַחֲשֶׁבֶת תַּדְהֵמוֹת?
אֵי דְּרָכַי בָּאוֹת,
כִּי שָׁוְא חִפַּשְׂתִּי אוֹת?
עֵת וֶאֱמֶת מוֹרוֹת,
חִנָּם עָמַלְתִּי זֹאת.

הַיּוֹם נִשְׁקַף בָּהִיר,
רָחוֹק אוֹתִי מוֹתִיר,
יָגוֹן עוֹד צָץ תָּדִיר,
צָהֳלָתִי יַקְדִּיר,
כָּל הַשָּׁנָה אַכִּיר,
רַק חֹרֶף וְסַגְרִיר.

קֹר, עֲצֹר,
שֶׁמֶשׁ תַּקְרִין חֹם,
אָז אַל תִּירָא פִּתְאוֹם.
בָּרוּךְ הַפָּז,
חֵן שָׁם נִתַּז
חֲלוֹם אוֹהֵב בָּאוֹר נֶעֱלָז.

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השלישי (1603)

(תרגום שלי מאנגלית) 

המקור:

O what hath overwrough

O what hath overwrough

My all amazed thought?

Or whereto am I brought,

That thus in vain have sought

Till Time and Truth hath taught,

I labour all for nought?

The day I see is clear,

But I am ne’er the near,

For grief doth still appear,

To cross our merry cheer,

While I can nothing hear,

But winter all the year.

Cold, hold,

The sun will shine warm,

Therefore now fear no harm.

O blessed beams,

Where beauty streams

Happy happy light to love’s dreams.

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...

אִם כִּשְׁלוֹנִי נִקְבַּע?

אִם כִּשְׁלוֹנִי נִקְבַּע?
הַלְיֵאוּשׁ אֶכָּנַע,
וְעוֹד, יָגוֹן אֶשְׂבַּע
שֶׁאֵין בּוֹ תַּקָּנָה?

אוֹ אַהֲבָה אַחֲלִיף?
כִּי יֵשׁ עֹז בִּי לִפְרֵדָה,
אוֹכִיחַ בְּשִׂכְלִי
לִבִּי לִי לִפְקֻדָּה.

אִם בָּהּ נֶחָמָה לִתְשׁוּקָתִי, לָאוֹהֵב שָׂכָר,
תִּחְיֶה כְּעֹנֶג לִלְבָבִי יָקָר.
כִּי, כִּי, כִּי עוֹד לִבִּי חָפֵץ, בּוֹא תָּבוֹאִי,
כִּי! כִּי! כִּי, אַעֲרִיצֵךְ אוֹ אֹהַבֵךְ; בּוֹאִי!

גַּם אשֶׁר כִּי נֶחֱלַם,
לֹא יַמְתִּיק בִּי הַלָּשׁוֹן,
תַּשׁ בִּטְרָדוֹת כֹּחָם,
יָגוֹן נָד לְיָגוֹן.

תִּקְוָתִי נִזְנַחַת
כְּיָד גּוֹרָל בְּעָלוּב,
מַטְּרַת אוֹהֵב - אַחַת,
אוֹבֵד, הֵן שׁוֹב יָשׁוּב.

מִי שֶׁבִּתְשׁוּקַת אֱמֶת אָהַב לֹא יוּכַל לֵילֵךְ,

כִּי קוּפִּידוֹן בְּכָל לֵבָב מוֹלֵךְ.
כִּי, כִּי, כִּי עוֹד לִבִּי חָפֵץ, בּוֹא תָּבוֹאִי,
כִּי! כִּי! כִּי, אַעֲרִיצֵךְ אוֹ אֹהַבֵךְ; בּוֹאִי! 

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השלישי (1603)

(תרגום שלי מאנגלית) 

הערות המתרגם 

ש' 1– speed: הצלחה, שגשוג. ומכאן גם ברכת הפרידה "good speed". את שלילתה "never speed" תרגמתי כ"כישלון".

המקור:

What if I never speed?

What if I never speed?

Shall I straight yield to despair,

And still on sorrow feed

That can no loss repair?

Or shall I change my love?

For I find pow'r to depart,

And in my reason prove

I can command my heart.

But if she will pity my desire and my love requite,

Then ever shall she live my dear delight.

Come, come, come, while I have a heart to desire thee,

Come, come, come, for either I will love or admire thee.

Oft have I dreamed of joy,

Yet I never felt the sweet,

But tired with annoy,

My griefs each other greet.

Oft have I left my hope

As a wretch by fate forlorn,

But Love aims at one scope,

And lost, will still return.

He that once loves with a true desire never can depart,

For Cupid is the king of ev'ry heart.

Come, come, come, while I have a heart to desire thee,

Come, come, come, for either I will love or admire thee.

 

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...

קפה של בוקר

בסופו של דבר דממה הדירה. הייתי חולה ונשארתי לבדי בבית. לא הרגשתי טוב ובשעת בוקר מאוחרת נשכבתי שוב על גבי ועצמתי את עיני. נרעדתי פעם או פעמיים ושוב לא הייתי בדירה; ולא הייתי לבד; ולא הייתי חולה; ולא הייתי שוכב; אלא ישבתי פקוח עיניים עם אבי במעמקיו האפלוליים משהו של בית הקפה הצר שברחוב "ההגנה", בסמוך לחנות הספורט של אשכנזי.

בקיר האחורי הייתה קבועה דלת, פתוחה למחצה, ומבעדה נגלה בדל חצר אחורית מגודלת עשבים. לפניה היו פזורים שולחנות וכסאות, מאוכלסים בדלילות בשעת בוקר שכזו. אף אני ואבא היינו ישובים אל שולחן שכזה, זה למול זה, על הכיסאות הגבוהים. גם אבא היה גבוה ורזה, מוארך ממש כצווארון חולצתו, כפאות לחייו, כשערו המגודל ופרוע התלתלים וככוס המשקה המונחת לפניו על גבי השולחן.

אני, שהייתי נמוך יותר, נעצתי את עיני בכוס, שהייתה מלאה קולה אפלה ובתוכה צפה, ענברית, אפופה בועות של קסם, חתיכה שחוטה של פלח לימון. את הקולה וטעמה (שלא ערב לחיכי) כבר הכרתי מבקבוק ה"טמפו" הגדול שהיו מגישים אל שולחן השבת בביתה של סבתא, ואילו הלימון, "טעמו ודאי חמוץ," כך שיערתי. אך כאן צף למולי פריה הזהוב של אלכימיה מופלאה. ראשיתה במאמר, דברו של המפרסם – "שוופס, קולה עם טיפת לימון!" מילים שהביאוני אל סיפה של התגלות – "התתכן התמזגות כזו של ישויות, של צבעים, של טעמים?" ושעוררו בי סקרנות – "מהו טעמה של קולה זו שנמזגה בה טיפת הלימון?" ואחריתה של אותה מאגיה - ההתגשמות. תהליך יצירה ממש, לא מוצר בבקבוק מן המוכן. נח שם לפני באותה כוס, משקה של גדולים, אל תוכו הטיחה ידו הנעלמה של בעל בית הקפה, אותו נתח גולמי קרוע, שהגיר, ממש לנגד עיני, טיפות עלומות של עסיס לימוני שנמזג בשיממון טעמה של הקולה בנימים דקים, בהם יכלה לחוש רק לשונם של למודי ניסיון, מביני דבר ויודעי ח"ן.

עוד אני שקוע בהרהורים ואבא שסיים לשתות לקח אותי בזרועותיו, או אחז בידי ומשכני אחריו, איני יודע. הסבתי את ראשי לאחור וכבר הלך והתרחק ממני פנימו של בית הקפה ומשמאלי נמתח והתארך כזנבה של רכבת פורמייקה הדלפק הצר, שלאורכו היו קבועים כסאות עגולים שעמדו על רגל אחת. בקצהו נגלה, מיתמר כארובת קטר מן המערב הפרוע, מיכל זכוכית גדול, בצורת חרוט מהופך, שחנוטים היו בו פולי קפה קלוי, שחומים ומחורצים כשפתיים צרובות וצבות. איני יודע כיצד הצלחתי בזאת, אולי מכוחה של מחשבה בלבד, אך משחלפנו על פני ארובה מסתורית זו, אחזתי בקצה הדלפק ומשכתי והצמדתי את חזי אליו והבטתי אל מעבר לו. שם נגלה לעיני המנוע שזו הייתה ארובתו. היה קבוע בו מד לחץ עגול בעל מחוג, וטיפות מים רותחים היו נוטפות מקצה צינורותיו המעלים קיטור אל בינות כוסות זכוכית.

נשען על הדלפק תחבתי את ידיי אל תוך מיכל הזכוכית, אשר קצהו היה פתוח משום מה, ושליתי מתוכו מלוא החופן מאותם גרגרים מופלאים שאת טעמם, המתוק ודאי כצימוקים מצופי שוקולד, יכולתי רק לנחש מתוך מראה דמותם. אך בטרם הספקתי לתחוב אותם אל פי, לגורסם בשיני ולמצוץ את עסיסם, והנה כבר משכו אותי ידיו הנעלמות של אבא מטה מן הדלפק. ודפנו הלכה והיתמרה מעלי, תופחת מעט ומתרככת, והנה הפכה לגבו של מושב נהג ומעליו בצבץ לא חרוט זכוכית כי אם ראשה של אימא.

חלפו השנים ואימא כבר למדה לנהוג. יושבת היתה על-יד ההגה, מסיעה אותנו במכונית הסובארו הישנה, אל קרובי משפחה או לבקר חברים. הבטתי ימינה, אחי רבץ לצידי במושב האחורי רגליו מקופלות אל חזהו. נסעה לה המכונית והנסיעה התמשכה. עברנו איתה את כל מרחבי העשור החדש. טלטלותיה הרכות של המכונית עוררו בי תחושה לא נעימה, אותה מחלת נסיעה שהייתה תוקפת אותי כשהייתי ילד. מעט מן הפולים והצימוקים נשרו להם מאגרופי הקמוצים. "עוד מעט נגיע," הבטיחו לי. עצמתי לרגע את עיני מפאת תחושת הבחילה המתעצמת.

וכששבתי ופקחתי אותן נמצאתי שוב בדירה, בכאן ובעכשיו: חולה; מסתובב בדירה אנה ואנה; לא יודע מה לעשות. הטלפון צלצל, הנחתי לפולים שבידי השמאלית ונטלתי אותו. אשתי בישרה לי שהיא נמצאת במרכז המסחרי בלוויית שכנתה של אימי - זאת שגרה בסמוך אלינו בילדותינו ורכשה עכשיו גם היא דירה בשכונה החדשה; זו שאחת מבנותיה קנתה לנו מתנה יקרה (מפוארת מידי לטעמי, בגינה הוטרחנו עד לחנות בכיכר "המדינה") לכבוד הולדת הבת. "היא ממש מתעקשת לקנות לנו עוד מתנה," הודיעה לי אשתי. אמרתי לה שתסרב; שתדחה אותה; ש"זה כבר ממש מוגזם ולא נעים לי." "על מה אתה מדבר," ענתה אשתי בקוצר רוח, "אמרתי שפגשתי אותה במרכז המסחרי ושהיא כבר קנתה לנו עוד מתנה." "אני כאן למטה עם הקניות," הוסיפה, "פתח לי את הדלת, ידי מלאות, חם לי ואני חייבת פיפי."

לחצתי במרפק זרועי על ידית דלת הכניסה והדפתי אותה. יצאתי ונעמדתי בפתח הדירה. בדיוק נפתחה דלת המעלית וממנה יצאה אשתי: ידה האחת סוחבת את הקניות, אשכול שקיות ניילון מתוחות, וידה השנייה שומטת על הרצפה ערימה מרובעת, צרורה בחוט קשירה לבן, של עלוני פרסומת, מקומונים ועיתונים יומיים. "עשה לי טובה, הכנס את המתנה הביתה," אמרה ונדחקה במהירות לעבור בפתח.

ואני קפאתי על מקומי נבוך. כמובן שהתכוונתי להכניס בסופו של דבר את המתנה הביתה. אבל בעצם איזה צורך היה לי בכל אותם סיפורי זוועות ומעשיות ותלונות מקומיות? בכף ידי השמאלית החזקתי בטלפון, ובימנית? "אם ארים בה את החבילה," חשבתי, "ישמטו כל אותם גרגרים שדליתי מארובת הקטר שבבית הקפה, שאת מתיקותם לא הספקתי עדין להכיר או שכבר הספקתי לשכוח, ויתפזרו לכל רוח ..."

על-פי חלום,

פתח-תקווה,

שעת בוקר, 25.7.2012

חולה.

Read more...