הרכיבה

נדמה שהסוס עליו רכבתי
ידע באיזה מסלול לנטות
דרך אימת השלג שחלמתי,
כך שלא הייתי אחוז בעתות,

גם לא קוררתי כדי כיליון
בעוויתות הרוח הלבנות, תודות
לנשימתו הסבלנית שסוככה כוילון
ודוק הזיעה הנמשך לו מן הצלעות.

נראה שלכל אורך ליל העלטה,
אף מושכה לא חפונה בידי
כשדבר עיני לא חזתה
מלבד עמוד רעמתו כנגדי,

רכבתי בנוחות כשפים
בטפיפה, יציבה ומהירה
חוצה חללים מתנפצים
אל תוך מה שכלל לא נברא,

עד שמארג הסערה הפך דק,
שזור עשן-ארזים חוטי,
ושמשה סומאת-קרח של פונדק
נצצה, ואני הקצתי.

כיצד אני עכשיו חוזר
לחצר הפונדק בה הוא עומד,
עמוס בכל היעדר,
ואת שוליות האורווה לקום מעודד

לסדר לו, לפני שאקלוט
שלא היה בכלל כל סוס,
קצת חציר, קצת מים לשתות,
שמיכה ומקום בצד האבוס?


מאת ריצ'רד ווילבור (נ. 1921)

(תרגום שלי מאנגלית)

The Ride

The horse beneath me seemed
To know what course to steer
Through the horror of snow I dreamed,
And so I had no fear,

Nor was I chilled to death
By the wind’s white shudders, thanks
To the veils of his patient breath
And the mist of sweat from his flanks.

It seemed that all night through,
Within my hand no rein
And nothing in my view
But the pillar of his mane,

I rode with magic ease
At a quick, unstumbling trot
Through shattering vacancies
On into what was not,

Till the weave of the storm grew thin,
With a threading of cedar-smoke,
And the ice-blind pane of an inn
Shimmered, and I awoke.

How shall I now get back
To the inn-yard where he stands,
Burdened with every lack,
And waken the stable-hands

To give him, before I think
That there was no horse at all,
Some hay, some water to drink,
A blanket and a stall?

By Richard Wilbur (b. 1921)

Read more...

חלום 15.1.2009

אי-אז בחלומי קראתי ספר.
קראתי את ספרו של האנתרופולוג הנודע, אותו אנתרופולוג שכה היטיב לבטא בכתביו את הפרדוקסים הנצחיים של עיסוקו.
את המאמץ הבלתי מסתיים, לנסות ולהשיג את הבלתי אפשרי בעצם, להמחיש לנו את תרבותו של מי ששונה מאיתנו.
ספרו זה עסק בחקר תרבותן של התולעים הרוחשות ברפש.
לצורך כתיבתו בילה שנים רבות לאין ספור מתפלש בין התולעים, קבור באדמה תחת לשדות המוריקים.
בתחילה נרתעתי מלהמשיך ולקרוא, תולעים תמיד עוררו בי נימים של גועל-נפש.
אולם בטרם ייגש לתיאור הרפש ודרכי התנהגותן של התולעים פתח המחבר וצייר את סביבת חייהן: את השמיים הפרושים התכולים והצלולים ואת מרחבי שדות התות המשתרעים תחתם.
ואני, חרף רתיעתי, שקעתי בתיאור היפה ולא חדלתי מלהתאמץ ולקרוא את המשפטים הנפתלים.
עם התקדמות קריאתי, החלו לעלות מן האותיות המנקדות את הדפים הלבנים, כאילו היו הן חריצים שחורים, קצות עלי התות הירוקים בהירים. הם בקעו וצמחו וגדשו את הדף הפתוח למולי עד שנעלם הכתוב והספר הפך למסגרת דקה ולבנה ובתוכה סבך של עלים. העברתי את ידי עליהם. מוצקים היו וגמישים, נעימים למגע ובתוכם אצרו עוד את קרירותו של טל הבוקר.
לא יכולתי להמשיך ולקרוא. סגרתי את הספר דוחס את העלווה הירוקה והמתנתי דקה קצרה. פתחתי את הספר מחדש באותו העמוד. הדף היה נקי מצמחיה כבתחילה. ניסיתי למצוא את המקום בו פסקה קריאתי ורפרפתי בעיני על גבי המשפטים. אולם מיד עם התעמקותי בתיאורים שבו והחלו לצמוח מן האותיות אותם עלים והחלו למלא חלקות של ירוק בדפים הלבנים.
ככל שבקשתי להתקדם בקריאה כן הלך הכתוב ונעלם מעיני.

שבתי וסגרתי את הספר.

Read more...