מסתרי הכלוב

כאשר יצאתי את חדר הטיפולים כבר הייתה החתולה חבויה במעמקי כלוב הנשיאה שהנחתי בזהירות על כסא בחדר ההמתנה; ציפורניה מקופלות בכפותיה וכפותיה אסופות תחת גחונה ועיניה מצומצמות לכדי סדק והיא צפונה אי-שם, מכווצת בתוך פרוותה השחורה הפורעת קלות את אפלולית הכלוב. עזבתי אותה ונגשתי אל הדלפק לשלם בעבור הטיפול ולהזמין בעבורה מזון, ממתין שתתפנה פקידת הקבלה שהיתה טרודה בשיחת טלפון. 

דלת המרפאה נפתחה ונכנס גבר צעיר, נמוך קומה, פניו עטויות זקן שחור, מכתפו משתלשל תיק נשים רחב ומהודר – שחור בעל רצועה מוזהבת – ובידו הדקה הוא נושא כלוב מכוסה מגבת פרחונית. הוקרתי את מה שנדמה לי כביטוי להתחשבות ולרגישות יתרה, את הקפדתו לספק סביבה אפלה ומרגיעה בעבור החיה המפוחדת.  נדמה היה לי כי אני מבחין בתנועה קלה תחת למגבת, באיזו המייה, אך יתכן והיו אלו רק טלטוליו הקלים של הכלוב. הוא הניח אותו על כסא בסמוך לכלובה של חתולתי ועמד ממתין דומם לידו. הכלובים היו שווים כמעט בגודלם. זה שלו היה גבוה משלי ורבוע יותר. שרוך קצר היה קשור בלולאה אל ידית הנשיאה הקטנה. לא כלוב חתולים סטנדרטי, כך שיערתי. 

פקידת הקבלה הניחה את הטלפון, עקפה אותי במבטה ומיקדה עיניים שואלות בבחור. הוא לא אמר דבר. כעבור רגע נמלטה מפיה אנחה קלה של הבנה, עיניה נתרחבו במקצת והיא השיבה לעצמה בשאלה - "באת לאסוף את היונה?"

Read more...

יַלְדֵי פּוֹלֵשׁ

עַל צַלְעוֹת גֶּבַע לֹא נוֹשֵׁם
מִשְׂחָק, כִּכְתָמִים בֵּן וּבַת,
בָּדָד, אַךְ גַּם בֵּית כֶּתֶם שָׁם.
עֵין הַחַמָּה תַּבִּיט;
עֵת תְּמַצְמֵץ, צוֹלְחִים הֵם אָז
גַּלֵּי עֲנָק שֶׁל צֵל וּפָז.
רִצּוּד צָהֹב, גּוּר כְּלָבִים,
נִגָּשׁ, נֶעֱרָמוֹת עָבִים;

סְעָרִים גַּב בֵּיתָם עוֹמְסִים.
בְּמִשְׂחָקָם בּוֹר נֶחְצָב.
קַרְקַע קָשָׁה; הֵם מְנַסִּים
אֶחָד מִכְלֵי הָאָב,
שְׁבוּר קַת מִן הַמַּכּוֹשִׁים.
לְהָנִיפוֹ הֵם מִתְקַשִּׁים.
נוֹפֵל פּוֹעֵם. כָּךְ בִּצְחוֹקָם
זִיו בְּרָאשֵׁי הָרַעַם קָם,

הֶבְזֵק קָלוּשׁ שֶׁל חֲקִירָה
יָשִׁיר הוּא כִּנְבִיחַת הַגּוּר.
לְתֵבָתָם הַמְּסִיסָה,
שֶׁאֵין לָהּ כֹּל אִשּׁוּר,
הַגֶּשֶׁם, כִּתְשׁוּבָה אוּלַי,
נִדְמֶה כְּאֶכּוֹלַלְיָה.
קוֹל אִמָּא בָּהּ, כְּחֵטְא כָּעוּר,
שָׁב וְקוֹרֵא אֵלָיו לָסוּר.

מִפְתָּן הַסּוּפָה, יְלָדִים,
שָׁט תַּחַת בֹּץ נַעֲלֵיכֶם;
עוֹטִים מִקְסָם וּמַיִם בֵּין
דִּירוֹת לִבְחִירַתְכֶם –
בִּנְיָן שֶׁמִּבֵּיתְכֶם כַּבִּיר,
חֹק תָּקְפּוֹ שָׁרִיר.
בִּשְׁטַר מֵימָיו לָכֶם יֻעַד 
קִנְיָן בְּחַדְרֵי גֶּשֶׁם רָד.

מאת אֱלִיזָבֵּת' בִּישׁוֹפּ (1911-1979), מתוך הקובץ 'סוגיות במסע' (1965)

(תרגום שלי מאנגלית)

הערות המתרגם

ש' 1 – גבע – השיר הופיע בקובץ 'סוגיות במסע' המאוגדים בו שירים שנכתבו בזמן שהותה של בישופ בברזיל. הוא מתאר כנראה את המורדות עליהן בנויות (בניה שאינה חוקית) הפאבלות - משכנות העוני של ריו.

ש' 16 – thunderheads – 'ראשי רעם' - הכינוי באנגלית לעננים מסוג קומולונימבוס (עננים ערמתיים האופייניים לסופות רעמים). בעברית מכונה ענן מסוג זה 'עב חשרה' או בפשטות 'ענן סופת רעמים'.

ש' 22- echolalia – הידדוּת  - חזרה על דברי אחרים ללא הגיון, מטרה או שינוי סיגנוני. 

המקור: 

Squatter's Children

On the unbreathing sides of hills
they play, a specklike girl and boy,
alone, but near a specklike house.
The Sun's suspended eye
blinks casually, and then they wade
gigantic waves of light and shade.
A dancing yellow spot, a pup,
attends them. Clouds are piling up;

a storm piles up behind the house.
The children play at digging holes.
The ground is hard; they try to use
one of their father's tools,
a mattock with a broken haft
the two of them can scarcely lift.
It drops and clangs. Their laughter spreads
effulgence in the thunderheads,

Weak flashes of inquiry
direct as is the puppy's bark.
But to their little, soluble,
unwarrantable ark,
apparently the rain's reply
consists of echolalia,
and Mother's voice, ugly as sin,
keeps calling to them to come in.

Children, the threshold of the storm
has slid beneath your muddy shoes;
wet and beguiled, you stand among
the mansions you may choose
out of a bigger house than yours,
whose lawfulness endures.
It's soggy documents retain
your rights in rooms of falling rain.

By Elizabeth Bishop (1911-1979) 

Read more...