יום חמישי, 30 באפריל 2026

Review: החדר של ג׳ובאני

החדר של ג׳ובאני החדר של ג׳ובאני by James Baldwin
My rating: 5 of 5 stars

נדמה כי נקודת המוצא של ספרו של בולדווין היא כי אנשים שאין מאפשרים להם לחיות חיים שבהם יוכלו לבטא את דחפיהם הבסיסיים מתוך לגיטימיות חברתית משולים לאנשים חסרי מנוח הנחבטים בלא הפסק בקירות כלא התפיסות החברתיות השליטות ואף הקיבעונות הנפשיים. הם מוצאים עצמם לכודים בתמונת עולם מקוטבת, הן חברתית והן אישית, שאינה מאפשרת כל עידון מחשבתי או התפתחות נפשית ודינם להפוך לבסוף למסכנים או למנוולים.

"... אנשים בקושי מספיקים לראות את גן העדן שלהם וכבר הם רואים את להט החרב המתהפכת. ואולי החיים מציעים רק את הברירה בין לזכור את הגן ובין לשכוח אותו. או-או: צריך כוח כדי לזכור, צריך סוג אחר של כוח כדי לשכוח. צריך להיות גיבור כדי לעשות את שניהם. אנשים שזוכרים מחזרים אחרי השיגעון באמצעות כאב, כאב המוות של תמימותם, המתארע שוב ושוב. אנשים ששוכחים מחזרים אחר סוג אחר של שיגעון, השיגעון של הכחשת הכאב ושנאת התמימות. והעולם מתחלק ברובו בין משוגעים שזוכרים למשוגעים ששוכחים. יש מעט מאוד גיבורים." (עמוד 43)

הדחף המניע את גיבורי הרומן הזה הוא התשוקה ההומוסקסואלית והתפיסה החברתית המדכאת היא זו של החברה המערבית בשנות החמישים של המאה העשרים. הספר בנוי כווידוי של אמריקאי צעיר בשם דיוויד המתאהב בג'ובאני, צעיר איטלקי עני, במהלך שהותו בפריז. (זאת בשעה שנערה לה הציע נישואין שוקלת את המשך יחסיה עמו ונופשת בספרד.) העלילה אינה מורכבת. לאחר אקספוזיציה קצרה וחיוורת משהו – בעיקר תיאור ילדותו של דיוויד והתנסות הומוסקסואלית ראשונה ומודחקת שלו, מגיע תיאור פגישתו בג'ובאני ומערכת היחסים הנרקמת ביניהם. דיוויד נמשך לג'ובאני אך אינו מסוגל להשלים עם משיכה זו בגלל התפיסה החברתית המגנה יחסים כאלו, אותה הפנים, והיעדר האפשרות החברתית (באותה תקופה) לנהל מערכת יחסים הומוסקסואלית גלויה ופתוחה. הקונפליקט מוביל, כמיטב המסורת הספרותית המודרנית אל הסוף הטראגי.

על העלילה הפשוטה משהו מפצה בולדווין במבנה ספרותי מרשים. זהו בהחלט ספר שיש להתענג על אופן כתיבתו ופחות על האירועים המתוארים בו. זאת בנוסף כמובן על הערכת תעוזתו של המחבר לכתוב על נושא שלא הרבו לעסוק בו באותה תקופה (הרומנים הקודמים שלו עסקו בעיקר בביקורת חברתית על היחס לו זוכים אפרו-אמריקאים מצידה של החברה האמריקאית).

בולדווין יוצר מבנה דימויי מרשים המשלב את הגוף והנפש עם מושגים מרחביים – ארץ, עיר וחדר, באמצעותו הוא מביע את הקונפליקט הנפשי בו מצוי דיוויד וזאת בשעה שדיוויד מתקשה מאוד לבטא את עצמו או אפילו להגדיר את מחשבותיו. הקונפליט בו הוא מצוי מערער על הסדר החברתי הקיים ואף על מוסכמות השפה כפי שניתן לראות בקטע היפה הבא בו דיוויד מצוטט לשתי בחורות בתור לדואר:

"החברה דחקה בה "לעמוד על שלה" – באיזה עניין עקרוני לא הצלחתי לגלות. הנערה המאוהבת הנידה כל הזמן את ראשה, אבל ניכר בה שהנהוניה נובעים ממבוכה ולא מהסכמה. על פניה הייתה הארשת החנוקה של מי שיש לו עוד דברים לומר, אך הוא אינו מוצא דרך לאומרם. "אל תהיי מטומטמת," אמרה לה החברה. "אני יודעת, אני יודעת," ענתה הצעירה. לצופה מן הצד היה הרושם שאך על פי שהיא בוודאי לא רצתה להיות מטומטמת, היא אבדה את אחת ההגדרות של המילה הזאת, ויתכן שלעולם לא תצליח למצוא אחרת." (עמ' 144-145)

חוסר היכולת להתבטא מובילה את דיוויד לשוטטות אינסופית ברחובות פריז. פריז נוכחת מאוד בסיפור, על סמטאותיה ועל שווקיה ובעיקר על בתי הקפה והבארים העלובים בהם מתנהלת פעילותם של חברי הקהילה ההומוסקסואלית. פריז היא מקום מלא ניגודים – מצד אחד היא אנטי תיזה לארצות הברית בה ההומוסקסואליות אסורה באותה תקופה על פי חוק ולחברה האיטלקית הכפרית השמרנית ממנה נמלט ג'ובאני. ומצד שני עדין שולט בה הסדר הבורגני שאינו מאפשר קיום של מערכת יחסים גלויה בין גברים. מסעות השתייה והשוטטות של דיוויד מזכירים את אלו של בני הדור האבוד בספריו של המינגווי אך בניגוד להמינגווי שגיבוריו נמלטים ממנה לספרד הכפרית הרומנטית והמשחררת הרי שספרד אצל בולדווין היא מקום שנתפס כמשעמם ואינו מסוגל לספק מפלט לגיבוריו. דיויד שואף כל הזמן להימלט מפריז –בחזרה לאמריקה (חזרה לחיים נטולי מיניות), לספרד, לדרום, אך הוא למעשה לכוד בה כפי שהוא לכוד בתשוקתו לג'ובאני.

המקום בו מממשים ג'ובאני ודיוויד את אהבתם היא חדרו העלוב של ג'ובאני. החדר ממש הופך לדימוי המרכזי למיניותו וגופו של דיוויד. מצד אחד הוא דוחה אותו (והוא מתואר כמקום עלוב ומלוכלך) ומצד שני החדר הוא מקלט, רק בחשאיות שבו הוא מסוגל לאמץ תפקיד נשי יותר וחופשי יותר. החדר הוא גם חדר פנימי, המקום היחידי בו דיוויד מסוגל להודות בנטייתו המינית, מקום אליו נדחסים כל המאוויים האסורים, עד שהוא הופך למעין אני פנימי ומנותק שלו - "לא חשוב מה עשיתי, היה עוד אני שישב לי בבטן, קפוא מאימה מפני השאלה של חיי." (עמוד 133)

נהניתי מהספר המצוין הזה ואני ממליץ לקרוא בו. יש לקוות שכיום השתנה מעט היחס החברתי לחברי הקהילה הגאה. יותר פתיחות וקבלה מובילה ותוביל מן הסתם לחיבור יצירות ספרותיות בעלות מבנה אחר, הרמטי ומקוטב פחות ומורכב יותר.


View all my reviews

Read more...

Review: אישה מעבר לים

אישה מעבר לים אישה מעבר לים by Sarit Yishai-Levi
My rating: 2 of 5 stars

עיקר עיסוקו של הספר הזה באופן שבו אירועים טראומתיים ובחירות אישיות מולידים טראומות חדשות בחייהם של צאצאינו ובאפשרות שריפויה של הטראומה בבני דור הצאצאים תלוי בפתירתה (ואולי מאפשרת פיתרון כזה) בחייהם של בני המשפחה המבוגרים יותר. הוא מביא את סיפורן של שלוש נשים, בנות משפחה אחת: אליה, אימה לילי וסבתה רוחל. כל אחת מהן שוקעת בתהומות של כאב וייאוש בלתי פתורים. הסבתא מעבירה את הטראומה והכאב לאם וזו, בתורה, מורישה אותם לבתה. מתוך התפקחותה של הבת אליה ונסיונותיה לשקם את עצמה נולד תהליך של ריפוי או לפחות של השלמה אצל אימה ולאחר מכן גם אצל סבתה. בתוך כך אנו מתוודעים לסיפור חייהן של השלוש הנפרש לאורכה של המאה העשרים: בתל אביב ובפריז של שנות השבעים, בירושלים ותל אביב של שנות הארבעים והחמישים ובירושלים המנדטורית בסוף שנות העשרים.

משהו בסיפור הזה זרק אותי שנים אחורה אל תקופת הילדות שלי עצמי.

כילד לא אהבתי במיוחד לשחק בפאזלים. אז עוד לא למדתי מדעי המחשב ולא הכרתי שיטות שונות של מיון וחיפוש. פאזל נראה לי תמיד כסוג של חידה מנוונת ולא מעניינת במיוחד. התמונה הסופית כבר נתונה מראש על גבי עטיפת הקופסא. כל שנותר הוא להתמיד. לחבר חלק אל חלק ולבסוף, במוקדם או במאוחר יסתיים תהליך ההרכבה. למרות זאת כשבגרתי מעט התחשק פתאום גם לי לנסות ולהרכיב פאזל. בקשתי מסבא רוּבן לפני יציאתו לחופשה בחו"ל שיביא לי כמתנה פאזל של 1500 חלקים. לשאלתו מה ארצה שתהייה תמונת הפאזל סיפקתי בתור תשובה את ההגדרה "תמונת נוף שווייצרי". מאחר ואהבתי טבע ונופים ציפיתי כנראה לאיזו תמונה של נוף עוצר נשימה, פסגות מחודדות ומושלגות, עמקים מוריקים, פרחים עדינים, תמונות שכיום נפוצות בעיקר כרקע לשולחן העבודה במחשב. סבא רובן שהיה מותק של סבא ובעל מעלות רבות לא התברך לצערי בעל טעם אומנותי משובח במיוחד (ולא זה המקום להתייחס לטעמו הספרותי – חוברות מערבונים מתורגמות או כתובות גרמנית היו הסוגה המועדפת עליו). לכן הייתי צריך אולי לחזות מראש את האכזבה שהנחיל לי הפאזל שטרח להביא לי. זה אומנם לא חרג מן ההגדרה שספקתי ואף ענה עליה במלואה. אך לא מצא במיוחד חן בעיני.

הנוף אכן היה שוויצרי אך משעמם משהו. חציו שמים תכולים חסרי כל ענן או גוון וחציו צמרות עצים. ובתווך ניצב לו מה שכיניתי, ביני לבין עצמי, המנזר. מבנה עתיק וענק. מרובע לחלוטין ולו גג אדום עם אלפי רעפים. בקיר המבנה היו קבועים עשרות חלונות קטנים וצפופים. לו רק היה מעוטר בצריחים או בחפירים, בקשתות או במגדלים או לכל הפחות באיזה פיתול פה ושם. הפאזל עצמו התגלה כסיוט. חלקיו היו בלתי מגוונים בעליל. יכולת להיתקל רק בחלקים תכולים, או מכוסי עלים זעירים או רעפים אדומים וכמובן עשרות חלונות חסרי כל הבדל. עד היום לא ברור לי אם לא הצלחתי לסיים אפילו מאית ממנו בגלל הקושי או בגלל השעמום.

את הספר הזה דווקא התאמצתי וסיימתי. כמו הפאזל שתיארתי הוא עונה על התיאור שסיפקתי בפתיחה אך לא על ציפיותיי - עלילתו פשטנית משהו והיא אינה בדיוק כוס התה שלי. לא מפריעים לי שלל האסונות שהחיים מפילים על ראשן של הגיבורות (החיים עשויים להיות אכזריים) וגם לא הקיצוניות הטוטאלית של כל אחת מהנשים (לפעמים נדמה לי שכל דמות המתוארת בכתיבה נמצאת בקצה הדברים באיזשהו אופן). אבל כמו בפאזל שהביא לי סבי הייאוש מתגלה עם בחינת החלקים המרכיבים את השלם. כל קטע וקטע, כמעט כתבתי כל משפט ומשפט, הם קלישאתיים לעילא. הכתיבה בהירה וקולחת אבל במחיר של חזרות אינסופיות על אותם הדברים שכבר נאמרו. הכותבת דווקא מדלגת בין נקודות המבט של הגיבורים השונים אבל כותבת הכל בלשונו של מספר כל יודע ובכך מטשטשת כל הבדלי סגנון אפשריים שיכלו להפוך גם חזרות על דברים למעניינות. סיומו של הספר היה ממש טלנובלה אחת גדולה (למעט סיפורה של רוחל) וכמעט נשברתי.

גם העריכה הייתה יכולה להיות טובה יותר. אליה מסיימת טיפול פסיכולוגי בתובנה שכבר סופרה לנו כמה פרקים קודם. שאול ואליה מגלים דברים משגרת יומה של לילי שכבר ידועים לנו כקוראים. אנו מתוודעים לסיפורה של רוחל אבל אליה ולילי מגיבות לדברים בקשיחות כמו לא הפנימו את משמעותו ונדרשות לעוד כמה קלישאות מפיה של רוחל בשביל להתרצות. דילול של החזרות, לפעמים פשוט סדר שונה של הפרקים היו יכולים להוסיף לעלילה קורטוב של מסתורין שהיה יכול לשפר במשהו את הסיפור.

היה בכתיבה משהו קצת ילדותי לפרקים. מצד אחד ביטויים של שנאת הנצרות (הנזירות, הכובש הבריטי) ומצד שני שאיפה לאיזו השלמה וסליחה גדולה. אצלי זה יצר דיסוננס מסוים אבל יתכן וזו הייתה כוונת הכותבת.

בקיצור קראתי על אוטומט. ולמרות שהסופרת לוחצת על כל בלוטות הדמעות נשארתי קצת אדיש לדמויות ולגורלן.

View all my reviews

Read more...

Review: Disgrace

Disgrace Disgrace by J.M. Coetzee
My rating: 5 of 5 stars

קוטזי העמיד כאן יצירה שהיא מצד אחד קצרה למדי וכתובה בצורה תמציתית ומצד שני בעלת מבנה משוכלל מספיק בשביל שתילי תילים של פרשנויות יקשרו בה. הזמנים משתנים. ברקע שינוי חברתי – דרום אפריקה שלאחר התמוטטות משטר האפרטהייד. הדמות דויד לאורי – פרופסור לספרות אנגלית רומנטית הנאלץ ברוח הזמן ללמד מקצועות כלליים בתחום התקשורת – אדם קשה עורף, שהכוח המניע אותו הוא הארוס אך שבמרוצת הסיפור הולכת ומשתלטת עליו דמותו של המות. הוא מנהל פרשיית אהבים (יחסי מרות על גבול האונס) עם סטודנטית צעירה ואז מגלה שהמנוולים שינו את הכללים וכעת הוא נחשב מטריד מיני, נאלץ לעבור שימוע משפיל, ומפוטר מן האוניברסיטה.

הוא עובר לאזור הספר לחוה נידחת בה מתגוררת בתו הלסבית יחד עם שותפה החדש - אפריקאי (כנראה זומם רע) בשם פטרוס. שם הוא מתקשה למצוא את מקומו ומסייע במרפאה וטרינארית מאולתרת. ארוע טראומטי (הספר קודר למדי) טורף את הקלפים ומכריח אותו להתמוגדד עם השינוי החברתי והשינוי הפנימי מהם אינו יכול לחמוק.

כאמור ניתן לפרש את הספר במגוון דרכים. ביקורת על הצביעות החברתית בדרום אפריקאית שנותרה אלימה גם לאחר משטר האפרטהייד על ועדות ההתוודות והסליחה המלאכותיות שלה. (ראו כתבה של אריאנה מלמד על הספר). תיאור של הגבריות המתפוררת בעידן החדש. בחינה של היחס לבעלי חיים ומותר האדם. ביקורת תרבותית – לאורי הוא אינטלקטואל הבקיא בהיסטוריה של המילים וקוטזי עושה בכך שימוש נרחב בספר על ידי שילוב של מילים אנגליות ארכאיות למדי על מובנן המשתנה בימינו – לאורי אינו מוצא את מקומו ולמעשה מאבד את שפתו – העושר הלשוני שלו אינו קיים בקרב הדור הצעיר ושפתו אינה מסוגלת עוד לבטא את הסדר החברתי והפנימי החדש.

הספר קשה ואפקטיבי והרשת הדקה הזאת מצליחה ללכוד רובדי משמעות רבים. לדעתי אי אפשר שלא להעניק לו 5 כוכבים על ההישג הספרותי.



View all my reviews

Read more...

Review: אמן את החפירה

אמן את החפירה אמן את החפירה by Varlam Shalamov
My rating: 5 of 5 stars

חלקו הראשון של אוסף סיפורי קולימה מאת ורלם שלמוב תורגם ויצא לאור בידיעות אחרונות. חיפשתי אותו בחנוכה במכירת החג במחסן הספרים שלהם ולא מצאתי. תמיד הם משאירים חלק מן המחסן סגור למבקרים וכמעט תמיד הספרים שאני מבקש נמצאים דווקא שם. נאלצתי לפנות לעזרתו של העובד הותיק שמסתובב שם, סהרורי במקצת, ביום חגו. הבחור דווקא מתמצא ותמיד מוצא. בקשתי את "סיפורי קולימה" והמלך ליום אחד הזה רק גיחך ואמר שאזל מזמן. התעקשתי וספרתי לו שהספר מופיע באתר. "אז תזמין באתר אולי הם ימצאו" השיב בלעג קל. טוב אולי אנסה זאת בעתיד ואם לא אז בחנויות הספרים המשומשים או בספריות.

כדרכה של המולות הישראלית הכל, כך נדמה, מתנהל בשיטת הביתור והחטיפה. הוצאה אחת מתרגמת מבחר. האחרת עטה על הפגרים. "כרמל" תרגמה את שני החלקים האחרים (חבל שלא יצאו שלושתם באותה הוצאה. היו מוצגים יפה יותר על המדף).

את הספר בהחלט כדאי להציב על המדף. הבעיה היחידה שנתקלתי בה, מבחינתי כקורא, בספר הנפלא הזה, היא הצורך התמידי להזכיר לעצמך שכל היופי הגלום בקונגלומרט הסיפורי הזה מורכב אך ורק ממות ומעוד מות, מאכזריות אין קץ ומהבנאליות של הרוע שהיא שידרתו של ממסד אידאולוגי שאת ראשו מעטר עריץ דמים.

נמצא כאן את אותו פרדוקס מוכר מספרות השואה. השפה שמשתמשים בה בגולאג – הביטויים הציוריים הקולעים שמשמעותם נהירה לגמרי (מבחינת מובנם הלוגי וגם המובן שמעבר לזה – התחושתי חווייתי) רק למי ש"זכה" לחוות אותם על בשרו – נוצרה על ידי ה"מיוחסים", דהיינו אסירים פליליים ולא על ידי ה"פראיירים" האסירים הפוליטיים (שבעצם אינם פושעים כלל וכל ההאשמות נגדם מפוברקות) המגיעים ברובם המכריע לדרגת מוזלמנים (כבמחנות ההשמדה הנאצים), שכבר אינם מתעניינים בדבר ובוודאי שלא בשפה או בסיפור. עבור האסירים המחר אינו קיים ואין יכולת להשתחרר מה"פלנטה" הסיבירית. מצבו של אסיר טוב מזה של מי שסיים לרצות את מאסרו מכיוון שמיד ידביקו לזה האחרון אישום מפוברק חדש ויגזרו עליו עונש מוות או תקופת מאסר נוספת. חיים רק את הרגע, את היום. שלמוב הגיע מספר פעמים בחייו לדרגה כזו של חוסר איכפתיות. הוא מספר את סיפוריו רק שנים לאחר שהתמזל מזלו והוא השתחרר (פיזית אך לא נפשית) מן המחנות. לא פלא שאחד מן השמות שהוא מעניק לגיבוריו הוא קריסט – מי שחזר מן המתים. הוא משלב בסיפוריו את הביטויים ששימשו במחנות, אך זו כל הציוריות האפשרית. השפה רזה יחסית. כל שנותר בכדי להעביר משהו מאווירת המחנות הוא כשרון הסיפור והארגון האומנותי של המחבר.

ושלמוב הוא מספר מחונן. כל הסיפורים ושברי הסיפורים, מכניסים אותנו לאט אל תוך עולם אחר. לאט לאט אנו מתחילים להבין את חוקיו האחרים וללמוד את מושגיו שרק שאולים מעולמנו שלנו אך בעלי משמעויות והשלכות שונות לגמרי.

הגולאג הוא מקום קפקאי. בתוך שלושה חודשים הוא מחסל אותך. אתה תלוי כמו דג מתפתל על חוט המזל. כמעט ואי אפשר לשרוד את הקור, מכסות העבודה המפלצתיות, מנות האוכל החסרות ואת אכזריותם של המנהלים והשומרים. כל מה שלא תעשה לא יצליח למלט אותך מן המקום הזה. גם אם תשיג הפוגה, גם אם בדרך נס תצליח להתרחק, לשנות מקום, במהרה ישתנה כיוון הרוח ותמצא את עצמך שוב גוסס באותו המקום. החוקר, השומר, מנהל המחנה המתעלל, השכירים המתעמרים, הפוליטיקאים הבכירים – לכולם נדמה שנקבע גורל אחד – מקץ זמן מה, עם עוד גחמה של סטלין - יהפכו גם הם, בעלי הכוח, חברי המנגנון, הרוצחים והשותפים לפשע ההפללה האוטומטית, לאסירים.

שלמוב מצליח להפוך כל אחד מן הסיפורים והסיפורונים מכתיבה תיעודית גרידא (מה שאמנם מזריק לספר עניין בלתי נגמר) ליצירה ספרותית אומנותית והגותית וכל זאת בכילים ספרותיים מינימליסטים (מה שמרווה את הקורא נחת ספרותית בלתי נדלית). כתיבתו חכמה ומצליחה לבטא תובנות משלו לגבי המתואר. לכן לא השתעממתי וגם נהנתי מאוד לכל אורכה של הקריאה. אם זה עוזר למישהו ניתן לתאר את שלמוב כפרימו לוי של ספרות הגולאג או אולי נכון יותר (בכדי לא להמעיט מכבודו של זה הראשון) את פרימו לוי כשלמוב של מחנות ההשמדה הנאצים. וזאת מבלי לחטוא בהרבה לאמת.

בין חלק מן הסיפורים ישנו קשר ואחדים אינם קשורים. כל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו ויחדיו הם מתגבשים ליצירה אחת מצמיתה בקוויה הכלליים והרקע המשותף והאיום, אך גם מנצנצת ברבבות גוונים של סיפורים ומקרים אישיים. הפרטים מזוויעים, המכלול הוא יצירה ספרותית מהמעלה הראשונה שגם טעויות הגהה ספורות אינן מצליחות לחבל בהנאה שבקריאתה.

View all my reviews

Read more...

Review: שפילפוגל, שפילפוגל

שפילפוגל, שפילפוגל שפילפוגל, שפילפוגל by Matan Hermoni
My rating: 4 of 5 stars

מתן חרמוני מגיש לנו כאן יצירה סאטירית. בבסיסה הדוקטור יהושע רדלר שהפך בין לילה לאישה בשם יהודית רדלר. תוצאות הארוע הפנטסטי אינן טרגיות באופן מיוחד (בניגוד אולי להשלכותיהן של מטמורפוזות ספרותיות - אובידיות, קפקאיות או אחרות). ניתן לומר שהוא מתקבל כמעט בשיוויון נפש הן על ידי רדלר עצמה והן על ידי הסובבים אותה. אבל השלכות מסויימות בכל זאת הולכות ומצטברות – הן בנוגע למעמדה של הד"ר רדלר במחלקה לספרות והן מבחינת חייה הפנימיים של רדלר, שהיא אישה בגוף אך חסרת נפש נשית - מאחר והשינוי היה מידי היא חסרה את הנסיון הנשי ואת ההתבגרות הנשית. רדלר מתחילה בבחינה מחודשת של חייה – מעמדה והתנסויותיה החברתיות, בפרט ובעיקר התנסויות מיניות (בקיצור מזדיינת עם כל מי שנקרה בדרכה).

העלילה דלה משהו. היא לא נעדרת עומק סימבולי, אבל כזה המספיק לשכשוך רגליים ולא לשליית פניני משמעות בארוקיות. העלילה מסתיימת קצת בחטף משסיימה לשרת את הרעיונות הסאטיריים, וכאלו לא חסרים כאן. חרמוני סונט בכולם – בעולם האקדמי; בפקולטות הישראליות למדעי הרוח על הטיפוסים השונים המאכלסים אותן, אותם הוא מפליא לתאר; במחקרים שלהם; במאבקי הכוח; ברדיפת הכבוד; בגבריות ובשוביניזם; בספרות אירוטית נשית; בפמיניזם; ואפילו בעצמו ואולי גם בקרובים אליו. סונט לא בלי עוקץ אבל פה ושם גם מלטף ומחבק. הכל מגוכך עד כאב אבל גם נוגע ללב במידה.

מה משמעות המטמורפוזה שעברה על יהושוע רדלר? מטמורפוזה חברתית של האקדמיה בעידן ה me-too לכאורה? הנגדה של מיליטנטיות גברית (יהושע) לגלותיות נשית (יהודית)? אלוזיה לתמורות בחיי הנישואין של המחבר, כפי שנרמז בעדינות ברעיונות עם המחבר ואישתו (חפשו את הפיקנטריה בעיתונות המקוונת בעצמכם)? לא נראה לי שיש כאן מקום להכביר פרשנויות. חרמוני עצמו מעיד שעיקר כוונתו בידורית. החיים אולי חילקו לו לימונים (כמו לכולנו) והוא עשה מהם (ע"פ עטיפת הספר לפחות) בננה-ספליט.

כאן המקום לספר שנהניתי מאוד מהספר. אולי מכיוון שלמדתי בפקולטה למדעי הרוח (אך לא הגעתי למעלת דוקטורנט או איש סגל) והסאטירה לחצה אצלי בכמה נקודות ועוררה מיני זכרונות (לא, לצערי לא בתחום ההוללות המינית). אבל בעיקר בגלל כתיבתו של חרמוני. על העלילה הדלה משהו ועל המורכבות הסימבולית הבינונית מחפה חרמוני בכתיבה יפה. השחרור, שהוא מעיד עליו, מכבלי הנסיון לכתוב יצירה עבור חוקרי ספרות ולא עבור הנאת הקוראים, בצוותא עם הידע שצבר בעברו כחוקר ספרות עברית (אם אינני טועה) יוצרת תמהיל נהדר של שפה עברית עשירה (על גבי כל המנעד, למן בדיחות קרש ועד למשחקי לשון מחוכמים) עם קלילות המאפשרת קריאה מהירה וקולחת. הוסיפו לכף דייקנות בתיאור הדמויות ויחסי הכוחות בחוג האוניברסיטאי וליטוש של התוצר ותקבלו יצירה המצליחה למרות מגבלותיה להתרומם לדרגת אומנות.

כל השפה הזאת דוברת מפיו של מספר שהוא ספק איש סגל זוטר ביותר במחלקת הספרות, לא יוצלח, המנהל רומן עם יהודית רדלר וספק שריד נפשי גברי ליהושע רדלר. בכל מקרה מדובר בדובר שהטמיע בתוכו את הכתיבה האקדמית עד שאינו מצליח להשתחרר מסגנונה גם כשהוא מספר לנו דברים שאינם ממין העניין המחקרי האקדמי. הוא מרבה להתחבט בהסתייגויות מפותלות ומצרף הערות שוליים – פארודיה על כתיבה אקדמית.

בקיצור מדובר בספר קליל ליום של קריאה, מצחיק למדי, ומהנה מבחינת איכות הכתיבה. (מסוכן קצת לבקר ברצינות ספרים סאטיריים, אני עלול למצוא את עצמי מתגלגל בדמות מגוכחת של מבקר ספרות חובב באיזה ספר עתידי משל המחבר).


View all my reviews

Read more...

Review: Houses

Houses Houses by Borislav Pekić
My rating: 4 of 5 stars

ספרו זה של בוריסלב פקיץ' - אחד מסופריה הבולטים של יוגוסלביה במחצית השנייה של המאה ה-20, לוחם למען הדמוקרטיה וגולה חלק גדול משנותיו, נקרא במקור "מסע הצליינות של ארסני נגובן". לא מצאתי תרגום שלו (או של ספרים אחרים משלו) לעברית. בהוצאה באנגלית תורגם השם פעם כ"בתי בלגרד" ופעם, במהדורת NYRB המצוינת שקראתי אני, פשוט כ"בתים". שני השמות קולעים במידה מרובה לתוכנו. ניתן לומר כי כל תוכנו של הספר נסוב סביב דמותו של גיבורו – ארסני נגובן – וכי כל אישיותו וקורותיו של זה מתמצים באובססיה שלו לבתים.

נגובן הוא דמות מודרנית לעילא, דהיינו מלא בכפילויות וסתירות. מצד אחד נוגע מעט ללב בעליבותו ומצד שני אדם ממש בלתי נסבל אנוכי ואובססיבי. בורגני מן היישוב המצליח לרשת גיהנום (הזכיר לי קצת את דמות אבי המשפחה הנרקסיסט ב"פקעת הצפעונים" לפרנסואה מוריאק). לכאורה נגובן (לפחות עד שלב מסויים בחייו) הוא איש עסקים מצליח וביתר דיוק מי ששייך למעמד בעלי הרכוש – בבעלותו בתים רבים ברחבי בלגרד המניבים לו רווחים בעיקר מדמי שכירות שמשולמים לו. הוא נושא איתו גם טראומה, הקשורה במעמדו החברתי – אירוע מעברו רודף אותו – רודף וגם חוזר ומתרחש (לפחות מבחינתו של נגובן) עוד פעמיים בימי חייו בווריאציות מסויימות. הארוע המקורי מעורר בו פחד עמוק עד כדי פארנויה מפני הבולשביקים ומאוחר יותר מפני ברית המועצות הקומוניסטית החומדים את נכסיו ומבקשים לנשלו מהם. הארוע השני פוגש אותו בנקודת מפתח בחייו (ובחיי האומה היוגוסלבית), מספר ימים לפני הכיבוש הגרמני של בלגרד ב 1941. הטראומה החוזרת מערערת אותו ומחוללת מפנה בחייו. הוא מפקיד את עסקיו בידי אשתו ועורך דינו ומסתגר בביתו למשך עשרים ושבע שנים. במשך הזמן בריאותו מידרדרת, הוא אינו מתעניין באקטואליה ואישתו וקרובי משפחתו המבקשים לגונן עליו מסתירים ממנו את המתרחש בעולם החיצון. נגובן הנרקסיסט מצליח בכל זאת להשיג מידע חלקי בנוגע לאי אלו אירועים אישיים ולכן מדמה בנפשו כי הוא דווקא יודע את אשר מתרחש מסביבו.

האובססיה של ארסני נגובן היא מיוחדת במינה. הוא אוהב בתים. אוהב לא רק במובן של בעל נדל"ן שהבתים הם בעבורו מחוללי רווח אלא אוהב ממש. לכל בית הוא מעניק שם של אישה. בינו לבין בתיו שוררת ממש אהבה אירוטית. (זהו הספר הראשון שקראתי בו מתואר מעשה ניאוף של אדם עם בית). כל זה מוביל אותו לפתח פילוסופיה מיוחדת של יחסי קניין – הבתים הם רכושו והוא רכושם של הבתים. הבתים המיוחדים שהוא אוהב מגדירים אותו. הוא נמשך אל הבתים עצמם והוא בז לבעלי ממון שבעבורם הרכוש הוא רק שורה הכתובה במאזן.

הבתים הם העיקר בחייו והתעסקותו ההחריגה והאובססיבית בבתיו היא זו שמעוררת בנו עניין והערכה אך גם תיעוב וסלידה. נגובן הוא איש "טוב". הוא משכיר את בתיו לא רק לצרכי רווח אלא כי להשקפתו בית ללא דיירים הוא בית ללא נשמה. לעיתים, אם הדייר נקלע לקשיים הוא מפחית מדמי השכירות או דוחה את תשלומם ובלבד שהדייר ידאג לתחזוקת הבית האהוב. אך הדיירים נשארים בעבורו תמיד חסרי פנים, נתונים משתנים שהם חסרי ערך יחסית לבתים שהם מושא אהבתו. הוא אינו אוהב למשל את הגרמנים הכובשים מטעמים פטריוטים. אלה אף מאימים על שלמות בתיו בפצצות שהם ממטירים על בלגרד ומאוחר יותר בההפצצות של בעלות הברית שהביא על בלגרד כיבושה בידם. אך הם נסבלים בעיניו. לטעמו הם דווקא שומרים על משטר מסודר וכל פינוי של דיירים נרשם ומוסדר על ידם. מה עלה בגורל הדיירים המפונים – על כך הוא אינו נותן אפילו את דעתו.

לאחר עשרים ושבע שנות בידוד מחליט נגובן לשוב ולצאת את ביתו. תאור יציאתו ושיטוטיו בבלגרד משתלב בזכרונותיו וקורות ימיו. למרות שבפתח הסיפור הוא דוחה כל התעסקות בחקירה עצמית הרי שאופיו האובססיבי הופך את כל המתואר על ידו לחקירה אחת ארוכה בנבכי נפשו, לנסיונות הצטדקות בלתי נגמרים. נגובן הוא בעל יכולת התבוננות – הן פנימית והן חיצונית ובעל מידה מסויימת של כנות, אך טרופו והעובדה שהתנתק זמן כה רב מן העולם אינם מניחים לו כמובן לפרש את המציאות בצורה מדוייקת. כל זה גורם להתרחשויות בעלות אופי אירוני (בראש ובראשונה נגובן אינו מודע לכך כי יגוסלביה מאז סיום מלחמת העולם נתונה כבר לשלטון עריצות סוציאליסטי וכי רוב רכושו ובתיו כבר הולאמו בעצם) ובעיקר מוביל אל סוף טראגי.

אנו מוצאים כאן ביקורת מתוחכמת על המשטר היגוסלבי, דמות טראגית קומית בעלת יחוד, הרבה הרהורים על בתים וארכיטקטורה ושוב בתים.

View all my reviews

Read more...

Review: אשת הטיגריס

אשת הטיגריס אשת הטיגריס by Téa Obreht
My rating: 5 of 5 stars

פתאום שלחו לי SMS מחברת ביטוח שבישר לי כי בעקבות התקבלותה של תביעה ייצוגית אני זכאי לספר או לכוס קפה בחינם. נחשו במה בחרתי. טוב, היה צריך לבחור מרשימת ספרים קבועה שרוב הספרים בה אינם לרוחי. מבין הראויים לקריאה, אחד כבר ממתין לי בערימה בבית, ואחד אזל בחנות. ברגע האחרון בעקבות מספר ביקורות משבחות החלטתי שאין בודקים ניביו של טיגריס שניתן במתנה, לקחתי הימור מחושב ונטלתי את הספר הזה מהמדף.

ספר מאוד בארוקי וצבעוני. זה עלול לקרות כשמאמצים ז'אנר של ריאליזם-פנטסטי. בדרך כלל אני אוהב דברים כאלו. אבל יש מקרים שבהם המחבר חוצה איזה קו (קשה כמובן לסמן אותו במדויק) וכל העסק הופך צבעוני ומפורט מידי אך בלי איזו אידיאה שתדביק את הדברים. ואז כל שפע הפרטים הזה וריבוא הסיפורים הפולקלוריסטים המשולבים בעלילה הופכים לראוותנות לשמה שאינה לרוחי (יש איזו סימניה שלא ראיתי כבר כמעט עשרים וחמש שנה, נדמה לי שהיא תקועה אי שם בשלישי הראשון של "מאה שנים של בדידות" ומתפללת שרבע המאה האחרון לא יתארך למאה שנים).

לא זה המצב בספר הזה. היו כמה נקודות בהן הרגשתי שהמחברת עומדת לחצות את אותו קו שנזכר לעיל, אבל למרות שמדובר בספר ביכורים (מעניין שאיך שהתחלתי לקרוא בו – פרסמו ב"ליט-האב" שעומד לצאת בימים אלו ממש ספרה השני - מערבון לא פחות), המחברת הפגינה שליטה (כמו גם איכות כתיבה מרשימה) ועצרה בזמן (מבחנתי).

סיפור המסגרת מתרחש במדינה בלקנית לאחר התפצלותה בעקבות מלחמת אזרחים (מישהו אמר סרביה?) רופאה צעירה יוצאת לסייע ליתומים מעבר לגבול ומנסה במקביל לפענח את חידת מותו של סבה. בתוך סיפור זה משולבים סיפורי התבגרות על רקע המלחמה (כאן היא כמעט חצתה את הקו לטעמי – יותר מידי "מגניבות" אמריקאית) וסיפורים פנטסטיים מחייו של סבה – הן במלחמת האזרחים – פגישותיו החוזרות ונשנות באיש שאינו יכול למות, והן בתקופת ילדותו בכפר נידח – בזמן מלחמת העולם השנייה – סיפורו של טיגריס המטיל חיתתו על הכפר המבודד, וסיפורם של יושביו. הסיפורים משתלבים אלו באלו. יש גם אידיאה הקושרת את הכל – ההתמודדות עם המוות והתהליך בו אנו לומדים להשלים עמו ולשלב אותו בחיינו או משהו כזה.

אני חייב לציין שדווקא נהניתי. מדובר בספר ביקורים מרשים וגם בתרגום יפה. כ- 4.5 כוכבים. ותודה למערכת המשפט.

View all my reviews

Read more...

Review: ברונז

ברונז ברונז by Amir Harash
My rating: 5 of 5 stars

אמיר חרש כתב רומן ספקולטיבי המתבסס בעיקר (אבל לא רק) על המיתולוגיות הכנענית האשורית והמצרית. אינני מומחה לכל המיתוסים האלה והכרותי איתם שטחית בלבד אך הדבר אינו משנה הרבה כי חרש לוקח מן המיתוסים האלה ומשדך ומשנה ומתאים אותם לצרכיו. התוצאה היא רומן מד"ב פנטסטי או משהו בדומה. הפרקטיקה הזאת כמובן מקובלת בספרות ממין זה בעולם אך חרש מצליח ליצור כאן גם גרעין רעיוני ייחודי משלו. הספר הוא בעצם אוסף של סיפורים קצרים, כתובים בסגנונות שונים מנקודת ראותן של דמויות שונות. כל אחד מהם עומד כמעט בפני עצמו וכולם יחדיו מספרים ומפתחים עלילה שלמה. זהו סגנון כתיבה אהוב עלי במיוחד.

חטיבת הפרקים הראשונה נאמנה לתודה שמביע חרש לבורחס בסוף הספר. היא מורכבת ממספר סיפורים קצרים אשר חוץ מלתרום להתפתחות העלילתית הכללית – אדם דתי ההופך לאתיאיסט ממציא לו זהות ושייכות לדת דמיונית המקבלת עם חלוף השנים כוח חיות משל עצמה; וחוץ מלפרוש בפנינו את הרקע החברתי והתרבותי הכללי בו מתרחש הסיפור – חברה מהונדסת מנסה לשרוד מציאות פוסט-אפוקליפטית באמצאות מיתולוגיות וטקסים דתיים שמטרתם שמירה על חיים במעין תקופת ברונזה נצחית; בעיקר בנויים סביב לגרעין של רעיונות פילוסופיים ומפתחים אותם באופן ספקולטיבי. יש כאן זיווג מרשים בין דמויות שונות וקולות שונים המושכים כל אחד בכיוונו הוא את העיסוק בשאלות של זהות ויחסי פרט חברה.

המערכה השנייה ממשיכה לפתח את אותו קו עלילה מן המערכה הראשונה, ובאותם אמצעים – תיאורי התרחשות משובצים בציטוטים מן המיתוסים הרלוונטיים לאותה אפיזודה (חרש מרחיב כאן את המיתולוגיה שבנה ואת המקורות עליהם הוא מסתמך ומגיע עד לתולדותיהם של עריצים סיניים עם קורטוב של קונפוציוס ולאו דזה). הרעיונות הפילוסופיים אינם נעלמים אבל הם עוברים לרקע ומפנים מקום לכתיבה אפית יותר – תיאור תולדות מלחמות הדת המתפתחות. לי זה הזכיר קצת את "אדון האור" של ז'ילאזני וספרים אחרים משלו שקראתי בנעורי. אז הפילוסופיה קצת נעלמת אבל יחד עם זאת בנקודה זו העלילה כבר שואבת אותך בכוח לתוכה לפחות ברמה של פרק טוב של משחקי הכס. כל העסק נדמה כבא לשרת את התפנית העלילתית בחלק השלישי – לספק צידוק לחבורות הפליטים המבקשים להימלט מן האנרכיה המתהווית.

במערכה השלישית מקבל הספר כאמור תפנית מעניינת. העלילה מתמקדת בעיקר בקורותיה של חבורת פליטים המנסה להימלט בדרך הים מן הגיהינום המתרחש על היבשה ובקורותיהם ב"עולם החדש". הים (הכוח הדמוני, תיאמת, הנלחם באלים) הוא רב משמעות כאן. הוא גם מושך וגם דוחה, גם ממית וגם מושיע. בהתאם לשינוי העלילתי גם סגנונם של הסיפורים משתנה. יש כאן אלוזיות רבות לספרות אמריקאית – החל כמובן במובי דיק (אחאב וישמעאל מתים), עבור בפרודיה על כתיבה עיתונאית הומוריסטית בסגנון טוויין או רינג לרדנר (המדגישה את העליבות וחוסר ההבנה שהן מנת חלקם של מהגרים) וכלה בכתיבה אקזיסטנציאליסטית ואפילו פאלפ-פיקשן. חרש מפגין כאן את כוחו ככותב מוכשר ומגוון.

המיתוסים ושאלות הזהות שמעלה החלק הראשון עוברים כאן טרנספורמציה לשאלות של פליטות, הגירה והיחס לבני תרבות זרה ומעומתות באופן ישיר יותר עם אותם מופעים של שאלות אלו בחברה המערבית בת זמנינו. אי אפשר שלא לחשוב במהלך הקריאה על יחס הממשל האמריקאי או הישראלי להגירה ועל גורלם המר של פליטים אפריקנים המנסים לחצות את הים התיכון בדרכם לאירופה. כל אחד מן הפליטים מגיב באופן שונה לקשיים בהם הוא נתקל. יש המשתלבים יותר ויש שפחות ויש שאינם מצלחים בכך ונותרים לנצח מנותקים וחסרי מנוח – ויפה מצויר כאן גורלו של נח הממשיך לנדוד בין היבשת החדשה לישנה (מישהו אמר גרוסמן?).

על אף העובדה כי רגל אחת של עלילת הספר נטועה בעולם מיתוסים מזרחי-כנעני (בעיקרו) ורגלה השנייה בחברה מערבית שהדגם לה הוא ארצות הברית, על שפע האלוזיות לספרות האמריקאית, הספר הוא גם ישראלי מאוד. לא יכולתי שלא להשוותו לספר "מד"ב" ישראלי אחר שיצא לאור לפני שנתיים בקרוב – 'שַֹדְרַךְ' לשמעון אדף. מלבד דמיון קלוש בנקודות שונות בעלילה – שורדי קטסטרופה אפוקליפטית המתרחשת בכדור הארץ הופכים עם הזמן לשומרי חומות הידע ואף ליצורים מתקדמים יותר, אלוהיים משהו - חולקים שני הספרים את פנטזיית ה"שחזור". מדוע קוסם כל כך לאדף ולחרש להעמיד יצירות ספרותיות שלמות שברקע של כל אחת מהן שחזור גנטי ותרבותי של אוכלוסיית העולם (ובפרט של ישראל דמויית ישראל של המאה העשרים ואחת אצל אדף ומזרח תיכון של תקופת הברונזה אצל חרש), שחזור דומה אך גם שונה כל-כך מן המקור?

התשובה הפשוטה היא כי השחזור הוא אמצעי ספרותי (כדוגמת זה של ספרות ספקולטיבית המציגה התפצלות של ההיסטוריה בעקבות תוצאות שונות של אירועים היסטוריים – כיצד היה העולם נראה לו היו הגרמנים מנצחים במלחמת העולם? וכדומה ...) שחוץ מהיותו מעורר עניין גם מאפשר לנו להשוות ולבחון בעיניים אחרות את החברה והתרבות שלנו ולמתוח עליהן ביקורת. למשל ביקורת על היחס למהגר בן תרבות זרה אצל חרש או ביקורת על תנועות דתיות משיחיות והשפעתן על הפרט אצל אדף. אך בכך אין משהו המתאים לחברה הישראלי דווקא. אם זו המטרה הרי שאין בשחזור פוסט-אפוקליפטי יתרון על כל תחבולה ספרותית אחרת המציגה תרבות שונה וקיצונית, באותה מידה יכולים לשמש את המחבר גם היסטוריה חלופית או שערים המעבירים את הגיבורים למימדים אחרים וכיוצא בזה כיד הדמיון.

תשובה מורכבת יותר אולי תהיה שדחף השחזור הזה (כמו גם כמובן האוקסימורון הפסיכולוגי/זמני "האפוקליפסה שכבר התרחשה" - קרי השואה) טבוע כבר, ככוח מניע תרבותי, בחברה הישראלית על גווניה השונים. בין אם מדובר ב"מקראיות" הבן-גוריונית, בשלילת היהדות והחזרה למיתוס טהור מבית מדרשם של רטוש, דנציגר ודומיהם או בפרשנות היסטורית משיחית של מה שמכונה "הציונות הדתית", התפיסה היא זהה – אין קיום לחברה ישראלית מודרנית בלי ניסיון שחזור של בסיס תרבותי ופענוח המשכיותו של עבר רחוק. הצבתו של זרם פרשני תרבותי סמוי למחצה זה אל מול "נרטיב שחזור" ספרותי פנטסטי מוקצן מאפשרת לנו לבחון באופן מודע את הבניות העבר וה"המשכיות התרבותית" שנתנו ושנותנות את רישומן בחברה הישראלית. בד בבד עצם קיומן של שאיפות "שחזור" כאלו עשוי להעצים את האפקטיביות העלילתית של ספרות ספקולטיבית מן הסוג הזה אצל הכותב כמו גם אצל הקורא הישראלי (טוב לפחות כך זה אצלי כנראה).

כמובן שגם חרש וגם אדף אינם רואים בשחזור תהליך מוגמר ואינם בונים בעבורנו אוטופיות. תפיסתם אינה נאיבית ועבורם השחזור לעולם אינו שחזור גמור. נהפוך הוא. המציאות החלופית שהם מעמידים אל מול התרבות הישראלית רק מדגישה כמה ההתיימרות לשחזר איזו המשכיות של עבר מיתי קדמוני היא מובנית ונדונה לסילופים ובכך מדגישים את ארעיותם ושרירותם של האילוצים. אצל אדף הכיתתיות היהודית המשיחית מתייחדת דווקא באימוץ של יחסים הומוסקסואלים שהיא דוחה ופוסלת במציאות. אצל חרש המיתוסים, למרות התחקיר שעשה, הם מיתוסים שעברו שינויים מן המיתוסים המקוריים. וכמובן בולטת עצם בחירתו ה"חתרנית" לעשות שימוש בפנתיאון כנעני-מצרי בעיקרו ולא לשוב לסוג של מונותיאיזם יהודאי.

גם חרש וגם אדף מעשירים את ספרם בשפה עברית שהוכנסו בה שינויים המותאמים לשימוש בחברות שהם מתארים. בברונז שפה המתאימה לחברת החילופין ה"שוויונית", בה פשוטי העם הם נטולי שם, זהי פנים ורובם חסרי ייחוד מקצועי. בשדרך עברית המותאמת לשינויים מגדריים וגופניים הרמפרודיטיים עתידיים. וגם בכך מכריחים אותנו, דוברי עברית שונה, לבחון את המוסכמות החברתיות בישראל ואת האפשרות לשנות אותן.

לסיכום נהניתי מאד מן הספר שלמרות כל מורכבותו נקרא בקלות. הוא היה כתוב יפה, פיתח רעיונות בצורה חכמה, רגישה ומאתגרת והצליח לבנות אשליה של עולם שונה ומורכב שסחף אותי לתוכו וגרם לי להתעלם מכל מיני השגות עלילתיות שניתן תמיד להעלות (מדוע העולם החדש לא גילה את הישן?). בכך אולי נמדד כל רומן ספקולטיבי טוב.

View all my reviews

Read more...

Review: האישה שלא הייתה

האישה שלא הייתה האישה שלא הייתה by Illa Ben-Porat
My rating: 4 of 5 stars

איני מרבה בקריאת ספרות בלשית ואם אני כבר קורא אני מעדיף סיפורים עם קצת משקל ספרותי עודף עליהם. בעמודים הראשונים קצת נבהלתי. השפה הרגישה לי קצת רזה מידי, המטאפורות קצת נדושות מידי. בכל זאת המשכתי לקרוא והספר נקרא בשטף שקורא איטי כמוני אינו מורגל בו. המשפטים נותרו פשוטים, התוכן ישראלי בורגני ריאליסטי, התעלומה צצה חיש מהר והעלילה מתקדמת בצעדים מדודים ומחושבים לקראת הפתרון. אז כמובן שכבר לא יכולתי להפסיק והמשכתי לקרוא עד הסוף. סך הכל נהניתי.

אני מניח שכל רומן בלשי מן הסוג הזה מצריך תכנון מוקפד של איזשהו שלד עלילתי. אילה בן-פורת בנתה כאן מבנה מעניין שבמרכזו הכפיל הספרותי הישן והטוב. דמות אחת מפותחת בספר במופגן יותר מן הדמויות האחרות וזוהי כמובן דמות הבלש – פקד סיגל שמש לוין, קצינת חקירות במשטרת גבעתיים. חוץ מהיותה חוקרת משטרתית היא גם אם ורעיה המתאמצת כמו כולנו לשלב משפחה עם עבודה. הסיפור נפתח בעיצומה של מריבה משפחתית ההמתפתחת עם התקדמות העלילה לכדי משבר בזוגיות.

הכפילה של אותה סיגל היא יפית נעים שהיא גם מושא החקירה המשטרתית המתהווה. התעלומה היא תעלומת היעדרה של יפית. כמו מר עכבר ב"דירה להשכיר" קמה זו בוקר אחד, נטשה את ילדיה ובעלה (ששמו זהה לשם בעלה של סיגל) ונעלמה מבלי להותיר עקבות - איש אינו יודע לאן ומדוע. האם היא מסתתרת, האם התאבדה, שמה נרצחה בידי בעלה? ובעיקר מה גרם להעלמותה - משבר נפשי, משבר זוגי ומה טיבם? התקדמות החקירה מכריחה את סיגל שמש לוין לא רק לנסות ולהבין מה עלה בגורלה של יפית תוך התגברות על מכשולים מקצועיים הנצבים בדרכה אלא גם להתעמת עם עצמה ועם המשבר המשפחתי האישי, המחריף בד בבד ואולי בגלל התעקשותה לא להניח לחקירת ההיעדרות. הסיפור מתואר מנקודת מבטה של סיגל וככול שהוא מתפתח אנו לומדים (יחד איתה) יותר עליה.

אז יש כאן שלד מעניין וכמה שרירים וגידים בדמות תעלומה ובלשית עם עניינים אישיים לא פתורים. הוסיפו לכך גלריה של דמויות משניות, מעט סטריאוטיפיות, שהבולטות בהן הן דמויותיהן המנוגדות של מפקדיה של סיגל: מפקדה בעבר, עמירם – תחליף אב, מחוספס שנאלץ לפרוש מן המשטרה בשל תלונות על הטרדה מינית והמפקדת החדשה, ספקטור – קרייריסטית נוקשה ומלאכותית, ותקבלו עלילה מהוקצעת המסוגלת לנוע באפקטיביות אל הפתרון.

כל המבנה המענין הזה מסוגל היה להעלות ולרקום על עצמו קצת יותר בשר. יותר מידי פילוסופיה, סוציולוגיה ישראלית או אלוזיות ספרותיות לא תמצאו כאן. בן-פורת בחרה להתמקד בעיקר בפאן הפסיכולוגי אך למרות התיאורים האמינים למדי הוא נותר דק ודל. אנו למדים כמובן על טראומה בעברה של סיגל (הקשורה, איך לא, להיעדרות ונעדרים) והיא מתרצת את האובססביות שלה ביחס לחקירת העלמותה של יפית, אך איננו לומדים ממנה דבר על התהליכים המורכבים באישיותה של סיגל. מאחר ואנו יודעים פחות או יותר מה שיודעת סיגל, והיא אינה נמנית על חובבי הפסיכולוגים, דבר זה אינו מפתיע. עם כל החקירה והבחינה העצמית המקבילה שלה, סיגל בסך הכל מצליחה (או נאלצת) לקראת סוף הספר להודות בקיומה של אותה טראומה ובאפשרות שהיא משפיעה עליה. טוב, אומרים שהכרה בקיומה של בעיה היא הצעד הראשון להחלמה. ומאחר ובגב הכריכה מוצהר כי ספר זה הוא הראשון בסדרה מתוכננת יש באפשרותה של בן-פורת להעמיק בעתיד את החקירה העצמית של סיגל וגלות לנו צצדים נוספים באישיותה.

View all my reviews

Read more...

Review: בית בקהיר - חלק ב: כמאל

בית בקהיר - חלק ב: כמאל בית בקהיר - חלק ב: כמאל by Naguib Mahfouz
My rating: 4 of 5 stars

רוב הגיבורים המאכלסים את הכרך השני של הטרילוגיה הקהירית של נג'יב מחפוז הם אותם בני משפחה שפגשו כבר קוראי הכרך הראשון, דומים וגם שונים, להוציא כמובן את פהמי המנוח. עלילת הספר מתרחשת כשש שנים לאחר סיום הכרך הראשון, כביכול עולם כמנהגו נוהג אך מות הבן והאח וכמובן השנים החולפות והגיל המתקדם מחוללים שינוי מהותי בדמויות. אבי המשפחה אחמד עדין מציג את הכפילות – נהנתן ואיש רעים בצאתו ואב חמור סבר ואדוק בביתו – אך מותו של הבן כמו גם הזקנה נותנים בו את אותותיהם – הוא עדין בעל תושייה אך אמונתו ביכולתו להיות מאהב, שתיין ובעל שליטה בגורל בניו נחלשת ומסכת הנוקשות כמו גם הדרת הפנים נסדקת בעיני בני משפחתו. הבן הבכור יאסין הוא תמונת מראה קומית של האב – לא יוצלח, שאינו שולט בעצמו ומתדרדר מצרה אל צרה. יחדיו הם חגים במעגלים ברחבי הרובע העתיק בקהיר ומידי פעם חוצים אחד את דרכו של השני במרדף אחר מאהבות וסביאה בבארים.

הדמות העוברת את השינוי המהותי ביותר היא דמותו של הבן כמאל. מי שהיה ילד ודמות שולית בכרך הראשון הופך לדמות הראשית בכרך השני, וקורות התבגרותו, התאהבותו והתפקחותו מחיי הדת והאהבה מהווים את הציר המרכזי בסיפור, כאשר סיפורם של אביו ואחיו סובבים אותו. יש לציין שבנות המשפחה והמאהבות הופכות כאן לדמויות שוליות בלבד. הסיפור עצמו נותר גברי ופטריאכלי בצורה קיצונית (כפי שאכן הייתה בתקופה זו החברה המצרית).

גם כתיבתו של מחפוז עוברת כאן שינוי מסוים. הקצב עדין מדוד והכתיבה קלאסית למדי - תיאורים מפורטים משובצים במטאפורות. אבל מחפוז מוסיף בכרך השני גם תיאורים של תודעת הגיבורים, הדברים שהם שחים בליבם במקביל לדברים שהם מבטאים בקול. נוצרת כאן כפילות של העולם והדמויות – עולם הנפש האמיתי והכן ועולם הפאסון החברתי החיצוני המדומה.

ההוצאה שקראתי היא ההוצאה המחודשת שהוציאו רשות הספריות והקרן לתרגום ספרי מופת – כריכה נאה, פונטים גדולים ושמות מכובדים. לכן חבל מאוד שהסתפקו בסריקת הטקסט הישן ולא טרחו לבצע הגהה מינימאלית. תרגום המופת של סמי מיכאל נהרס כאן לחלוטין בשל שגיאות לכל אורך הספר למין השם השגוי בערבית (חזרה על שם הכרך הראשון ולא השני) וציטוט לא שלם של מחפוז בפתיחה. שגיאות הגהה תמצאו כאן בכל עמוד שני ותמיד כאלה הגורמות לשינוי משמעות המשפט או הדובר – "לי" במקום "לו", "תועלת" במקום "תולעת" (ברצינות, דוגמא אמיתית) וכדומה. קורא קפדני לא יתקשה לשים לב לשגיאות. אבל חבל.


View all my reviews

Read more...